נער מתנחלים

צליל הודעה נכנסת קורע את קדרות הערב, רבע שעה לפני ארוחת השבת. אני מוציאה סכו"ם מהמגירה. עצב סמיך רובץ במלוא החדר ובחוץ העצים משתוללים בסערת חמסין מתחת לתעוקת שמיים של סוף העולם.

תלמה אדמון

הכל

מסתכלת

May

2024

בשבוע שעבר עצרה פעילה לזכויות אדם בשולי הדרך בצפון הבקעה. במשך דקות רבות תיעדה במצלמת הנייד שלה פעולה עבריינית, שהתבצעה לאור השמש העזה. אמצע היום, על אם דרך ראשית בשטח הכבוש, וחבורת מתנחלים שודדת מחקלאים פלסטינים את פרותיהם.

סיפור לערב חג

הרב א. ממהר בשביל לעבר עדר העיזים השחורות המתקבץ בצל השיזף. רוח חמימה נושבת, א. ממהר בהליכה הרכונה שלו, שנמרצות ומסירות אין קץ עיצבו אותה. נדמה שהוא רוצה להגיע אל היעד לפני שהוא עצמו יהיה שם. הוא מאיץ את צעדיו וכבר מתחיל לקרוא אל המתנחל, "תצא מכאן, בבקשה." המבטא שלו זר לגבעות והמלה "בבקשה" נשמעת מוזרה באירוע המתהווה, אבל א. חוזר על המלה ועל המלים ומוסיף: "זה לא המים שלך ולא האדמה שלך."

החבילה הגרמנית

יש לנו חברים קרובים בגרמניה. שניהם כמרים לותרנים בגימלאות. היא כיהנה במשך שנים רבות כראשת כנסיה בעיר גדולה. הוא כיהן ככומר בקהילות קטנות, ורוב הזמן היה מרצה לתיאולוגיה בסמינר למורים. שניהם בני הדור השני לנאציזם. ההורים שלהם לא היו פושעים נאצים, אלא שאיתרע מזלם להיות אזרחים גרמנים בתקופת השלטון הנאצי. אבא שלו היה חייל פשוט שנישבה בידי הרוסים ובילה חמש שנים במחנה שבויים סובייטי, שממנו חזר שבור בגופו ובנפשו. אבא שלה היה רופא במחנות הצבא הגרמני, ונשבה בידי הצרפתים. הוא שהה במחנה שבויים בצרפת, שבו לא בילה בנעימים.

הגיבורים שלנו

הם לא משתעממים, החיילים שאיתרע מזלם כי לא נשלחו להרוג ולההרג בעזה. או שהם כן משתעממים

משמר כבוד בג'נין

הביטו בו בגבר הזה הצועד בנחישות ברחובה של העיר ג'נין. בהתרסה גאה הוא חולף על פני החיילים, הם כבר אינם קיימים לגביו. עכשיו זה רק הוא והבן שלו. זה ביניהם. החיילים החמושים, עטויים בכל אמצעי ההגנה המשווים להם חזות רובוטית, מנסים לעצור אותו, לחסום את דרכו, והוא מתעלם מהם, ממשיך לצעוד היישר לפנים. הכוח המניע אותו מונח על זרועותיו. ילדו המת. הזעם זוקף את קומתו, פועם בהליכה המתמידה שלו, אל עבר המקום שבו תונח הגופה עד שתיקבר. גופו של הילד המת קטן, יחסית לגיל 13. אחמד מחמד סאמר היה ילד חולה. הוריו טיפחו אותו. יש תצלום שלו לבוש בחליפה, כולל עניבה, באחד החגים. צנום ומאופק, מחביא שמחה צנועה, עמד מול הצלם.

האנשים בלבן באים בשבת

הם באים בלבן או במדי צבא מרתיעים, אך חגיגיים. עטורי ציציות וכיפת שבת. כן, שבת. זהו יום הבילוי שלהם. לא בתפילה, לא בהסבה עם המשפחה, לא באכילה לשובע ושתייה לרוויה. היום הקדוש ליהודים מוקדש אצלם להפחדה אלימה.

חיילים ממקום אחר

בואו נתבונן במעשים האלה מרחוק. כאילו היינו אנשים שוויצרים, סוקרים בשלווה את האחו הירוק שלפנינו ואוכלים ערימות של שוקולד והררים של גבינה

פאטמה סאלם של שיח ג'ראח

פאטמה סאלם נפטרה מדום לב בלילה שחלף. אפסו כוחותיה של האשה האמיצה, שנלחמה על הבית שלה בשייח ג'ראח נגד כוחות רבים וחזקים ממנה

קץ האנושות

זה הפרצוף של קץ האנושות. הפרצוף המזוקן של המתנחל במדים שקורא "בוגד" לאיש שמקדיש את חייו להצלת מדינת ישראל, והפרצוף של המתנחל במדים שיורה למוות באזרח היהודי-ישראלי, שהגן על אזרחי ישראל בכניסה לירושלים.

במילוי תפקידו

אילנה דיין חשפה: השב"כ דיווח שבן-גביר הנחה את המשטרה להתעלם מהטרור היהודי בגדה המערבית

בשבח חוסר המודעות

לפעמים אני רוצה להיות כמו ההם, שעולמם ברור וחד-משמעי. שרואים הם רק שחור ורק לבן. שיודעים הם מה צריך לעשות עכשיו. אני רוצה לומר כמוהם: למחוק את עזה ולהחזיר את החטופים. ככה, בנשימה אחת, בלי להבחין בסתירה שבהתנגשות שתי הפעולות.

נאחזים באדמה

שני חקלאים פלסטינים מבוגרים גרים לי בלב. איני יודעת את השמות, אבל אני יודעת מה הם מרגישים. הראשון נכנס ללבי בשבוע שעבר, אחרי שדחפורים של צבא ההגנה לסמוטריץ' כרתו והחריבו מאות עצי זית, תאנה וגפן במטעים וכרמים בנפת סלפית. כל עשרות שנות חייו ופרנסתו של החקלאי מן הישוב א-דיכ, נמחקו לנגד עיניו.