השוטר הראשון שענה בטלפון היה חביב ואדיב. הוא הציג עצמו בשמו הפרטי. שם יפה, קצר ומלא רכות. יתכן שדעתי הייתה כבר משוחדת, ולכן ייחסתי לשמו איזו ישראליות מוארת ונבונה, מפני שהוא גילה גם כנות ויושר, כשהודה בפני שהודעה מהסוג שמסרתי לו אינה בתחום טיפולו. בתום הדיאלוג הסימפטי הבטיח להעביר את ההודעה לשוטר המוסמך לעניינים כאלה.
כעבור פחות מדקה התקשר המוסמך. הוא לא הציג את עצמו, ורק ירה בתוקפנות מלעיגה: כן, מה התלונה שלך, גיברת! אמרתי: אני רוצה להודיע שמעל הכפר ט. מוקם ברגעים אלה מאחז בלתי חוקי. אני מבקשת שתשלחו לשם כוח שיפנה משם את המתנחלים.
בטרם סיימתי להגות את המלה "מתנחלים", חטפתי צרחה באוזן: זה מה שמעניין אותך עכשיו, גיברת?! יש מלחמה בעזה, את יודעת?! ואת מתעסקת בשטויות האלה!
אלה לא שטויות, ניסיתי לומר, זאת השתלטות לא חוקית על קרקע פרטית בצורה שמאיימת על תושבי ט. הפלסטיניים, אך קולו של המוסמך נסק וניחר ומילא את המרחק שבינינו בארס מתפרץ: חברים שלי חטופים בעזה, ואת מטלפנת כי שני חיילים הניפו דגל על גבעה! חברים שלי חטופים, את מבינה את זה?!
הבנתי היטב, והבעתי השתתפות בצערו, אם כי לא הייתי בטוחה שהמידע האישי שמסר לי אכן מבוסס. אחרי הכול, גם אני יכולתי לומר כל דבר במסגרת האסון הלאומי. אנשים משתמשים במה שנגיש להם, ואם מדובר בעובדה טראגית, אין כל אפשרות לתהות עליה. זה לא מנומס.
התחלתי לומר למוסמך שמי שמניף את הדגל על הגבעה שמעל הכפר ט. אינם חיילים, אלא מתנחלים מוסווים כחיילים, והם מניפים שם לא רק דגל אלא מאהל שלם.
רק התחלתי לומר, השוטר המוסמך לא איפשר לי עוד לדבר. הוא צרח וצרח כאחוז אמוק. הוא הבטיח שלא ישלח אף אחד לגבעה שמעל הכפר ט., כי יש לו דברים יותר חשובים לעשות. באותה תנופת קול רם שכבר הצטרד, הוסיף: אני לא שולח שום כוח בגלל שאיזה סמולנית מזדיינת מבקשת, ואני תכף גם פותח לך תיק.
בשלב הזה הסמולנית המזדקנת כל כך נבהלה, שניתקה את השיחה. היא עשתה בדיוק מה שהמוסמך כיוון שתעשה.
לא, חברות יקרות ומנוסות שלי, לא הקלטתי את השיחה. רק אחריה הראו לי חבריי הסמולנים-המזדקנים-אך-נדהמים מאוזלת ידי, איך מקליטים שיחה. לעולם לא מאוחר מדי ללמוד איך מקליטים את הקללה הבאה, והיא אכן תגיע לבטח.
מחאה של פעילי מסתכלים לכיבוש בעיניים בגדה המערבית
המתנחלים, ממש כמו השוטר ממשטרת הכיבוש, מנצלים היטב את המלחמה בעזה. הם משתלטים על אדמות פלסטיניות פרטיות בבולמוס חטוף-כפי-יכולתך. זאת עבודה קלה. אתה רק צריך לבוא אל הפלסטיני לבוש במדים ונושא תת מקלע. מותר לך להכות אותו קצת, להפיל את אביו הקשיש לקרקע, לגרור אותו בשלוליות הגשם, להשפיל ולאיים בלשון מפורשת: אם אתה לא מסתלק מפה עד מחר, אני בא וגומר אותך ואת המשפחה שלך.
הפלסטיני מבין את העברית האלימה כבר הרבה שנים. הוא אינו זקוק למתורגמן. האירוע הנ"ל, שאותו חווה עמר אבו-אוואד, תואר בפרטים בפני עיתונאי פלסטיני. אבו-אוואד, פלסטיני תושב קהילת רועים קטנה מדרום לחברון, השכים למחרת ביקורו האלים של המתנחל מחוות מיתרים, ארז מעט חפצים אישיים, ועזב את ביתו עם אשתו, חמשת ילדיו ועדר הצאן שלהם. הם נאלצו ללכת ברגל, נושאים צרורות בידיהם, כי הצבא אסר על תנועת כלי רכב פלסטיניים בסביבה. ביתו של הפלסטיני נותר מאחור עם כל הרכוש, כולל הריהוט וגדרת העדר ומחסן שקי הדגנים, מזונו של הצאן. מאוחר יותר, בלילה, הגיעו המתנחלים עם דחפור והרסו את הבית והגדרה והשחיתו את שקי המזון, כדי שלאבו-אוואד לא תהיה סיבה לחזור ולאסוף את רכושו. המתנחלים מחקו כל זכר לחייו של הפלסטיני ומשפחתו במקום.
מלחמת עזה טובה לכל מי שיכול להרוויח ממנה. היא טובה לשוטר עם השקפת העולם הגזענית והמיזוגנית, כי היא מעניקה לו היתר צידקני להתעלם מתפקידו כמי שאמור לאכוף את החוק, ועל הדרך לפרוק בטלפון את מטען גסות הרוח, שבימים "כתיקונם" הוא נאלץ לרסן.
והמלחמה הזאת, שפרצה בעקבות אסון מפלצתי שלא רק החמאס הנחית על ישראל, אלא גם נתניהו ומתנחלי הממשלה, המלחמה הזאת, ממש רווחית מבחינת המתנחלים. לא רק שהם חומסים אדמה לא-להם בשטחC בגדה המערבית, אלא שהם כבר נושאים עיניים לשיבה עולצת לרצועת עזה.
הסמולנית המזד- תבין בסופו של יום, שיש קשר הדוק בין התרת הרסן ההתנהגותי של השוטר המוסמך לטנף את האוויר המילולי, לבין המתנחלים שמקימים מאחז בלתי חוקי ברשות אלוהית והיתר ממשלתי. הקשר ההדוק הזה, הרקום מעשה אמן מחוטים רעילים של אובדן ערכים מוחלט שזורים בטבעות התפרקות מוסרית, התהדק ומשגשג בחסות אסונם של אחרים, תושבי העוטף והמוני העזתים.
