ההסכם שהושג בחזית הצפונית מול חיזבאללה מחזיר אותנו להתמקדות בלב הבעיה שבה שרוייה מדינת ישראל זה עשורים. הבעיה הפלסטינית. ההבדלים בין הזירות ברורים. האינטרס של חיזבאללה לפגיעה בישראל הוא משני לעומת האינטרסים של התנועה בתוך לבנון. היא נגררה למלחמה הזו ושילמה מחיר כבד על כך. למרבית האוכלוסייה הלבנונית אין עניין חשוב להילחם נגד ישראל, בוודאי לא כאשר המלחמה גורמת להם לסבל מיותר –
נוסף על מה שהם חווים כתוצאה ממאבקי הפנים.
חלקם נהנים לראות את ישראל סובלת, אבל לא על חשבונם. הגבול הבין לאומי בין המדינות הוא המגדיר הברור והמוסכם שעל בסיסו תתבצע כל הסדרה. ישראל לא תחזור על הרפתקאות אזורי הבטחון למיניהם כפתרון לטווח ארוך. המחשבה הישראלית מול הצפון מבוססת על ריאל פוליטיק ועל אסטרטגיה נטו. חזון ארץ ישראל השלמה אינו כולל חלקים מלבנון (למעט אצל מיעוט בטל בשישים אלף, הזוי במיוחד).
בזירה הפלסטינית אנחנו תקועים משני הכיוונים. אצל הפלסטינים המאבק להשגת חירות הוא לב תפיסת העולם. הם לא יוותרו עד שישיגו זאת, לפחות באופן חלקי. יש ביניהם מחלוקות, לפעמים עקובות מדם, איך להשיג זאת ומה תיחשב חירות מספיקה. אין ויכוח בקרבם שהמצב הנוכחי בלתי נסבל, שהמשך המגמה הנראית לעין גרועה עוד יותר ושמאבק נגדו הכרחי. כל כשלון בסיבוב או במאמץ מסויים יהיה תחילתו של סיבוב נוסף. הרוח הגבית שהם מקבלים מחלקים גדולים בעולם יעודד אותם להמשיך בכך.
על ממשלת ישראל השתלטו גורמים המחזיקים באידיאולוגיה דתית רדיקלית ששואפת להנציח ולהעמיק את השליטה על עם זר ולקבע את מעמדו כנחות. לצורך כך הממשלה נדרשת לשני מאמצים – האחד ניהול האלימות נגד הפלסטינים לטווח ארוך, ואולי לנצח, השני הוא חיסול הדמוקרטיה הישראלית כדי לא לאפשר התחזקותן של עמדות המתנגדות לקו זה. כפועל יוצא מכך יהיה אובדן ההשתייכות לעולם הערכים המערבי, אובדן אהדתו ותמיכתו וביטול האפשרות להשתלבות באזור תוך שיתוף פעולה עם המדינות הפרגמטיות. האידיאולוגיה הקיצונית שנציגיה השתלטו על ישראל רואה בכל אלה מגמות חיוביות - עליונות יהודית והתנגדות לדמוקרטיה ולליברליזם הם אבן יסוד באידיאולוגיה היהודאית, והמדיניות בכללותה היא פועל יוצא ממנה.
בשעה שהקואליציה פועלת במלוא המרץ להנציח ולהעמיק את מצב השליטה בעם זר האופוזיציה מסרבת להבין שזהו לב הסיפור ומסרבת להיאבק בכך. היחס לצווי המעצר הבינלאומיים נגד ראש ממשלת ישראל ונגד שר הבטחון הם סימפטום לכך. במקום להוקיע את הפושעים, את פשעיהם ואת המצב שאליו הם דירדרו אותנו, האופוזיציה ברובה מיישרת קו עם הממשלה הנפשעת, כמו חבורת משפחות מאפיה הפועלות במשותף נגד שלטון החוק.
המוצא היחידי האפשרי למי שלא שותף לרעיונות הימין הרדיקלי הוא חיפוש הדרך להסדרה מדינית מול הכוחות בקרב הפלסטינים ששואפים לכך, כחלק מהסדרה עם מרבית מדינות האזור. צריך להכיר בכך שזה איננו הכיוון שאליו מתקדמת המדינה ולהיערך לכך.
