שנה חלפה, בעוד יומיים יצעק לוח השנה "שביעי לאוקטובר". כלי התקשורת יתמלאו בתחקירים ובראיונות וראוי שגם אנחנו, פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" נסכם את השנה מנקודת ראותנו.
מבט לאחור, לחודשים שקדמו לאסון, מחזיר אותנו למחשבות ולפעילות במסגרת המחאה החברתית. חשבנו שהכיבוש הוא סיבת היסוד לניסיון לבטל את הדמוקרטיה. ראינו באופן ברור שהמניע העיקרי לפעולת הממשלה בכל התחומים הוא הרצון להנציח את הכיבוש ולהשלים את הפיכת ישראל לתיאוקרטיה שמבוססת על השפלת הפלסטינים והנצחת נחיתותם. היה ברור שהגישה הזו לא רק שאינה צודקת, אלא שהיא תביא בהכרח להנצחת האלימות ול"חיים על החרב" למשך דורות.
הבנו שתפקידנו להנכיח את האמת הפשוטה הזו בקרב אנשי המחאה ובקרב הישראלים שמתנגדים לניסיונות של ממשלת הימין. פעלנו באינטנסיביות בכל תחומי העשייה – במחאה בקפלן ובכל הארץ, במדיה החברתית, בהגנה על הקהילות שבשטח "שלנו" בדרום הבקעה ובאזור כביש אלון, ופעלנו מול הקהילה הבין לאומית. הקול שלנו גבר בהדרגה והמסר התחזק. למרות שלא הצלחנו לשכנע את מארגני המחאה המרכזית להביאו למרכז הבמה, הנוכחות שלנו גברה משבוע לשבוע.
פעלנו באינטנסיביות בכל תחומי העשייה – במחאה בקפלן ובכל הארץ, במדיה החברתית, בהגנה על הקהילות שבשטח "שלנו" בדרום הבקעה ובאזור כביש אלון
ואז נחת עלינו, כמו על כל הישראלים, האסון. קרה מה שצפינו שיקרה, אבל בהיקף ובעוצמה גרועים פי כמה מכל תסריט אימה. מאז ועד עתה מצבה של המדינה הולך ומידרדר בכל היבט שבוחנים זאת, אולם אנחנו משוכנעים שהדרך לתיקון עוברת בסיום המלחמה ובכניסה לתהליך מדיני הכולל את הפלסטינים. תהליך שיוביל, בסופו של דבר, לסיום הסכסוך.
בתוכנו התעוררה שורה של תהיות ומבוכות, ולצידם גם ויכוחים וכעסים. לא היה ספק שהמסר שלנו תקף ביתר שאת, ועם זאת, התעורררה השאלה אם לשאת אותו בראש חוצות או להצניע אותו. האם הכעס והרצון לנקם אצל חלקים גדולים בציבור לא יחרישו את האוזניים מלשמוע מסר מורכב?
התעורר בינינו ויכוח האם נכון לקרוא לסיום המלחמה. חלקנו חשב שהמלחמה מוצדקת והכרח לפגוע בחמאס, חלק אחר רצה להצטרף לארגוני שמאל אחרים ולקרוא לסיומה
התעורר בינינו ויכוח האם נכון לקרוא לסיום המלחמה. חלקנו חשב שהמלחמה מוצדקת והכרח לפגוע בחמאס, חלק אחר רצה להצטרף לארגוני שמאל אחרים ולקרוא לסיומה. במקביל היינו המומים מהפגיעה חסרת המעצורים בתושבי עזה, שמרבית הציבור העלים ממנה עין. האם אנחנו אלה שצריכים להבליט את הפגיעה הנוראית באזרחים ובילדים, או לדבוק ולהתמקד במסר נגד הכיבוש? האם הנפת המסר נגד הכיבוש לא תיפגע במאמץ לגבש הסכמה ציבורית רחבה להחזרת החטופים? איך המסר יתקבל בקרב משפחות החטופים? לבסוף הצלחנו להגיע להסכמות ולמכנה משותף בינינו. למרבה הצער, פעילים אחדים לא הסכימו עם ההחלטות ופרשו מפעילות, אולם אחרים הצטרפו ומספרנו לא פחת.
מי שלא התלבט כלל היו המתנחבלים, שניצלו את המאורעות להעמקת קידום האידיאולוגיה המשיחית והתוכנית הכוללת שלהם. בשלב זה הם מיקדו את מאמציהם באזורי הספר בגדה המערבית.
בשטחים שבהם פעלנו המאמץ המתנחבלי ניכר בתחילה בעיקר באזור דרום כביש אלון. התנהל שם מאמץ נפשע לגרש את קהילות הרועים שבמרחב. הפעילות המתנחלית שם התחילה לפני המלחמה, אבל התעצמה משמעותית מייד עם תחילתה. קהילת קאבון, שהיינו איתה בקשר וקיימנו בה נוכחות חלקית, גורשה ערב המלחמה, באוגוסט 23'. קהילת עין סאמיה גורשה כבר לפני כן, במאי. נותרו שתי קהילות גדולות וחזקות יותר – וואד א סיק ועין רשאש. שתיהן הותקפו ואוימו באינטנסיביות. הצלחנו לגייס את הכוחות ולקיים בהן נוכחות מגנה, אולם וואד א סיק גורשה סופית ב-12 באוקטובר. זה קרה במהלך אירוע אלים, שבו מתנחלים מלווים בכוחות צבא ומשטרה ערכו פוגרום במרחב הקהילה. באותו יום נפגעו ונעצרו גם פעילים ישראלים, לצד פלסטינים רבים. עין רשאש החזיקה מעמד עוד כשבועיים, בעודנו נוכחים בה ברצף במהלך כל שעות היממה וכל השבוע. זאת הייתה תקופה קצרה של שיתוף פעולה עם הקהילה המרשימה הזאת, אבל בסופו של דבר גם הם לא עמדו בלחץ ונטשו את מגוריהם. גירוש הקהילות גרם לצער רב ולתחושת יאוש אצל רבים מאתנו. תמונות המשפחות המעמיסות את מטלטליהן על עגלות והופכות לפליטות הדהדו עבורנו תמונות אחרות מהדורות הקודמים, מעל לחשכת התהום.
קהילת וואד א סיק גורשה סופית ב-12 באוקטובר, באירוע אלים, שבו מתנחלים מלווים בכוחות צבא ומשטרה ערכו פוגרום במרחב הקהילה
מאמץ נוסף של המתנחלים התנהל בדרום בקעת הירדן. אנשי נועיימה, שאותם ליווינו במשך שנים, נחסמו בהדרגה מיציאה למרעה והפסיקו לבקש ליווי שלנו. גם היציאה למרעה של אנשי מערג'את נחסמה בהדרגה. במשך יותר משנה ליווינו אותם מדי בוקר למרעה. הם יצאו למרחבים הפתוחים עם עדרים גדולים שמנו אלפי בני צאן. אך בהדרגה גם הם לא הורשו עוד לצאת לשטח הגדול שמעבר לכביש שמצפון להם. קהילה נוספת במרחב, שהיינו בקשר רופף איתה – ראס אל עין – ביקשה בכורח הנסיבות את הליווי וההגנה שלנו. גם המרעה שלהם צומצם בהדרגה ובקיץ הוקמה באזורם התנחבלות נוספת, שתפקידה לאמלל אותם ואת כלל הפלסטינים שבאים לנפוש ולשכשך במעיין עוג'ה, במגלשה ובתעלת המים.
גירוש הקהילות גרם לצער רב ולתחושת יאוש אצל רבים מאתנו. תמונות המשפחות המעמיסות את מטלטליהן על עגלות והופכות לפליטות הדהדו עבורנו תמונות מעל לחשכת התהום
התחלנו לקיים נוכחות מגינה רצופה בשתי הקהילות הללו. אנחנו מחזיקים בכך מעמד, כנגד כל הקשיים, כולל מתקפות אלימות של מתנחבלים, מעצרים של פעילים ושל פלסטינים, שוד כבשים, נזק לרכוש, העללה ושקרים שמטרתם להפליל ולעצור אותנו. הקהילות נחושות לשרוד ואנחנו איתן. המאמץ באזור הזה מוכיח שגם אם אי אפשר לעצור את הכיבוש ולסובב את כיוון הספינה, אפשר במאמץ ממוקד, במקום ספציפי, לגרום לכך שהמצב יהיה פחות רע. נוסף על כך – המאמץ מביא להתעניינות תקשורתית רחבה יחסית, הן של עיתונות בינלאומית והן ישראלית. אנחנו מנסים לקדם את העניין באזור ובמתרחש בו באמצעות הרחבת הידע והעמקת ההבנה בקרב הציבור.
לאחר שחלפו שבועות אחדים ממתקפת חמאס, חזרה המחאה בקפלן וגם אנחנו חזרנו לפעול במסגרתה. המסרים הכלליים השתנו, הדרישה המרכזית בקרב המוחים התמקדה בהחלפת הממשלה ובהחזרת החטופים. אנחנו חזרנו להפגין לצד ההפגנה הגדולה עם המסר שהכיבוש הוא שורש הרע, גם שורש אירועי ה-7.10. הוספנו מסרים הנוגעים להפסקת המלחמה, החזרת החטופים וניצול המצב שנוצר לתהליך מדיני שיוביל לחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים. שוב חווינו תגובות כועסות כמו בתחילת המחאה, אולם בהדרגה המסר הפך להיות חלק מה"רחוב" של המחאה. המדבקות שלנו מופצות באלפיהן, החולצות נקנות ונלבשות והשלטים נישאים על ידי רבים. כמעט בכל נקודה במחאה אפשר לראות מישהו שנושא סממן שלנו על גופו, למרות שעל הבמות המארגנים עדיין פוחדים מלהזכיר את שורש הרע. שיתפנו פעולה עם מאמצים שונים להפלת הממשלה ונדדנו לצורך כך לירושלים ולקיסריה. גם את "המאהל" בימי חמישי חזרנו לקיים בנחישות וברציפות, תוך נסיון לשוחח ולהסביר את עמדתנו לעוברים במקום.
לאחר חודשים אחדים חזרנו גם לנוכחות השבועית בצומת זעתרה בימי שישי. אנחנו מנכיחים שם את הכיבוש בלב השטח הכבוש, אל מול פניהם הכועסות של המתנחלים ופניהם המופתעות והמחייכות של הפלסטינים.
אנחנו מנסים להרחיב את הפעילות גם במישור הבינלאומי, הן מול בתי המשפט בהאג, הן מול התקשורת והן מול גופים בין לאומיים שונים הפועלים בארץ, למשל בסוגיית הסנקציות.
אנחנו ממשיכים לפעול באינטנסיביות במדיה, להצגת ולקידום הפעילויות השונות שלנו וגם להבעת דעתנו בנושאים שעל הפרק. המסרים והפרסומים שלנו נחשפים לעשרות אלפי אנשים.
בשבועות האחרונים התרחבה המלחמה גם לצפון. ובימים האחרונים גם לאירן. מרבית הציבור הישראלי עדיין תקוע במחשבה שאפשר לפתור הכל בכוח, ומה שלא ילך בכוח – ילך ביותר כוח. עדיין מוקדם לדעת מה יהיו פני הדברים וכיצד תושפע המחאה. כיצד זה ישפיע על המאמץ להפיל את הממשלה, כיצד ייקלט המסר של ההכרח לסיים את המלחמה בתהליך מדיני, שהפלסטינים יהיו חלק ממנו. מקומנו כמי שצועק כנגד הזרם את הההיתכנות של האפשרות האחרת קריטי.
אפשר אולי לשאוב עידוד מסוים מהתחזקותו של המאמץ הבין לאומי ולקוות שאם הצד הנכון ינצח בבחירות בארצות הברית נראה הקלה מסויימת, אבל קשה להניח שהמגמה תשתנה בתכלית. נשיאת דגל ההתנגדות לכיבוש והחתירה לתהליך מדיני יוסיפו להיות נחלתו של מיעוט, ואנחנו נוסיף להיות חלק משמעותי ופעיל במיעוט הזה.
אנחנו ניוותר ארגון קטן ונחוש, שהשפעתו רחבה משמעותית מגודלו ושכוחו גדול בהרבה מסכום חלקיו. ניערך לכך שהקשיים על פעילותנו יילכו ויגברו, במסגרת המאמץ להחניק הבעת עמדה ולפגוע במי שלא מיישר קו. נוסיף לעשות כמיטב יכולתנו להנכיח את הכיבוש ולדרוש התקדמות לסיומו כדי להציל את ישראל מעצמה. גם אם לא נצליח, לפחות נוכל להגיד לנכדינו ולעצמנו שהיינו בצד הנכון של התהום.
