עבור ישראלים רבים מה שקורה בעזה זה בעצם הלקח מהשואה

פתחתי חדשות ושמעתי את דני קושמרו קורא ליום הזה "יום קדוש". אבל יום השואה הישראלי הוא רחוק מלהיקרא קדוש: מה שמייחד אותו הוא לא אירוע שקרה בתאריך שבו מציינים אותו, שבוע ויום לפני החמישה באייר, יום העצמאות. השנה התאריך יצא חמישה ימים אחרי פרוץ מרד גטו וורשה, ב-19.4.43, תאריך שלא מסומן בלוח השנה הישראלי. באירופה מדינות מציינות את היום שבו הן שוחררו מהנאצים, ואת 27 בינואר, יום שחרור אושוויץ. לימים אלו יש הרבה יותר הצדקה להיקרא קדושים מיום השואה הישראלי, שנמצא בהשוואה תמידית ליום הזיכרון, שחל שבוע אחריו.

בואו לא נשכח שמדינת ישראל לא הייתה קיימת בזמן השואה וגם לאחר מכן לא ששה לקבל את ניצולי השואה – "אבק אדם" שהלכו "כצאן לטבח" ודיברו בשפות גלותיות שהוקעו לחלוטין במדינה הצעירה. באופן אירוני, היעדר השפות הגלותיות הוא כיום עוד חלק מהסיבה שבישראל היום לא באמת מבינים בשואה. כשאמרי קרטס, זוכה פרס נובל לספרות וניצול אושוויץ, מת ב-2016 הדבר צויין בכתבה צנועה בעמודים האחוריים של העיתון. שמו בארץ כמעט לא מוכר, וכך גם רבים אחרים, שעיקר חטאם שהם בחרו שלא לגור פה, וכך, לפי התפיסה הציונית, "כפרו בעיקר". וראו לעניין זה את המקרה של רודולף ורבה (Rudolf Vrba), אסיר באושוויץ שתיעד את שהתרחש במחנה המוות, הצליח לברוח ב-1944 וניסה להזהיר את העולם: חוקר השואה הדגול יהודה באואר טרח לצאת נגדו באופן אישי וספרו של ורבה לא תורגם לעברית. או הסופר האיטלקי פרימו לוי, שתורגם לעברית ב-1988 רק אחרי מותו (וגם אז עם השמטות שתוקנו רק לאחרונה). או רחל אויערבאך, שורדת של מרד גטו וורשה שכן עלתה אבל לא נקלטה, והמשיכה לכתוב ביידיש עד שמתה בבדידות נוראית. ועוד לא אמרנו כלום על הלקח הפרטיקולרי והספרטני שהופק בישראל מהשואה: "לא עוד קורבנות". העיקר שכולם מרגישים מחוברים.

פעם הייתה לי שיחה עם קולגה אוסטרית מבוגרת ממני, חוקרת שואה. היינו בירושלים, כנראה לאיזשהו כנס, ונסענו בדיוק ליד הפינה של העופל: מלמעלה כיפת הסלע, מעבר לוואדי גת שמנים, ובמורד הגבעה סילוואן ו"עיר דוד". נדמה לי שבדיוק באותו הרגע, בזמן שאנחנו נוסעים דרך חבית הנפץ של ההיסטוריה המקומית, אותה אישה, קתולית מרקע כפרי, סיפרה לי שלקח לה הרבה שנים עד שהיא הבינה שיש הבדל בין ה"לעולם לא עוד" שלהם כלפי השואה ולזה שלנו. כשהם אומרים את המשפט, הם מתכוונים "לעולם לא עוד מבצעי שואה". וכשאנחנו אומרים אותו, אנחנו מתכוונים "לעולם לא עוד קורבנותיה".

נזכרתי בפגישה ההיא כשקראתי את המאמר של חנין מג'אדלה ב"הארץ" מ-10 באפריל, "רפעת", לזכר איש צוות הצלה שמת – חוסל, היום אנו כבר יודעים - בעזה. מג'אדלה לא יכולה (בצדק) לתפוס את הפער בין האמירה של "לעולם לא עוד" לבין מה שקורה כאן בהווה. כלומר, אם לחזור לקולגה האוסטרית, מה שנראה בעיני מג'אדלה ואחרים כ"פער בלתי נסבל" בכלל לא קיים בעיני רבים מאזרחי ישראל היהודים: עבורם מה שקורה בעזה זה בעצם הלקח מהשואה. תגובה "מוצדקת" ל-7.10. "לפעמים צריך להיות קצת משוגע, להראות ש'בעל הבית השתגע'". את זה שמעתי פעם מפרופסור להיסטוריה כלשהו, דווקא "איש שמאל", שניהל פלירט ארוך עם כתביה של חנה ארנדט, בתחילת מלחמת לבנון השניה.

לא שלמישהו זה משנה, אבל הלקח ה"פרטיקולרי" הזה מהשואה - לא עוד קורבנות - לא עומד בציווי הקטגורי של קאנט. כלומר, מי שנוהג כך בהכרח מוביל בדיוק למה שלכאורה הוא מבקש למנוע. "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית פרק ט' פסוק ו'). ויש כמובן להדגיש את ה"לכאורה": כי מעבר ל"שיקולים רציונליים" בדבר "הבטחת הבטחון" התגובה הישראלית מלובה על ידי נקמה ומניעים פוליטיים. אם הסיפור הזה לא היה כתוב בדמם של חפים מפשע היה אפשר אפילו לקרוא לזה אירוניה היסטורית.