בסוף שני הצדדים נפגשים בשדה של החאג'

בסוף כל השיחות והאירועים של 36 שעות מתערבבים ביחד בראש. באיזשהו שלב בשיחה הגענו לזה שוב - לרגע שבו מדברים על אלוהים ועל החיים. "كل اللي عِنده ضمير, لازم يحكي صح" [כול איללי עינדו דמיר לאזם יחכי סח - כל מי שיש לו מצפון, חייב לומר את האמת]. ככה אומר החאג' עלי מאהריבת א-נבי. "האדמה הזאת שייכת לאלוהים, והוא נתן אותה לנו למשמרות, והתיר לנו לאכול מהחיות והתבואה שאנחנו מגדלים עליה."

החאג', כמו כמעט כולם שמה, למעט עיד מאום אלח'יר, מתנגד לטבעונות. "למה את לא אוכלת?" הוא שואל מישהי מתל-אביב, כשהוא מצביע על צלחת שמלאה בעוד מאכל מקומי שבחיים לא נתקלתי בו. סוג של רוגלך מלוח, ממולא בגבינת כבשים עם עלי זעתר טריים, הכל מטוגן בשמן עמוק. שאלתי איך קוראים לזה וכמובן מיד שכחתי. "אתה רוצה לקנות?" החאג'ה שואלת. "עשרים שקל לקופסה גדולה". -"לא תודה, אני בעצם לא אוכל מטוגן", אני אומר לה, ובכל זאת לוקח עוד אחד מהצלחת... האוכל כאן מועט ולרוב פשוט, אבל הכל עשוי בקפידה. ולפעמים יש דברים מפתיעים, שלא היו מביישים גם את המסעדות הטובות ביותר אצלנו.

"יסמין, תשבכילנא נט?" [יסמין, תעשי לנו הוט-ספוט?]. שוב אין פה אינטרנט, אחרי שדווקא היה להם. "מה קרה לנט?" אנחנו שואלים. -"זהו, נגמר". כלומר, נגמר הכסף. בשביל מה בעצם צריך אינטרנט, כשיש טלפונים וטלוויזיה. גם טלפונים לא היו להם עד שהתחילו הבעיות עם המתנחלים. ברקע מתנגנת עוד אופרת סבון בערבית. הפעם משהו שמתרחש בעיראק, בבית חולים שנכבש על ידי טרוריסטים. ברקע רואים מדי פעם דגלים של דאעש. בשלב כלשהו חותכים למלון יוקרה. מישהו מגיש למישהי את הראש של בעלה על עגלה של בופה. האישה מתייפחת מיגון, והטרוריסט שמאחוריה צוחק בצחוק סדיסטי.

כמה שעות עוברות, עוד סיבוב של הציר בין גרמי השמים. אנחנו הולכים וחוזרים, ואז שוב אנחנו כאן. השעה לפנות ערב. "להתקשר למשטרה?" אני שואל את החאג'. מאחורינו מתנחל עם עדר שנכנס לשטח הפרטי של החאג'. לא השטח על הגבעה, ששם מותר כנראה לכל מי שרוצה לרעות את הצאן. גם לא השטח שליד הכביש, שם מנסה החאג' לגדל עצים - רק שיש מי שמגיע בלילה לפגוע בהם. משם גנבו לו את הגדרות, נושא שהוא לא מפסיק לדבר עליו, למרות שגנבו לו גם הרבה יותר מגדרות. מאז המלחמה גנבו לו 20 כבשים ושלושה חמורים. אחד החמורים הגנובים מופיע מדי פעם אצל המתנחלים שיוצאים לרעות על שטח החירבה, אדמה שבעליה גרים כנראה ביטא ולא נמצאים בעצמם במקום כדי להגן על רכושם. בכל אופן, הפעם המתנחל נמצא בוואדי שסמוך ממש לבית, רועה את העדר שלו על אדמה שהחאג' חרש וזרע, הכבשים שלו אוכלים את העמל ויזע של אדם אחר, בן 70, שמעבד את אדמתו לבד עם אשתו. כבר ראיתי פה בני דודים שלא רוצים לתת לבן-דוד לרעות את הצאן על האדמה שלהם, אפילו כשיש איום של תקיפה ממתנחלים. בגלל הכסף. כל אחד רועה בשטח שלו, ואף אחד לא חייב שום דבר לבנאדם השני. ככה זה פייר.

המתנחל, בחור צעיר עם פאות ארוכות, לובש חולצה של איזו תנועת נוער מאור עקיבא. "שבט של מו-רעלים? סתם. שבט של מופ-רעים", כתוב על הגב, ולמטה "הננו למען עם הנצח". -"לכו, תקראו לעוד חברים שלכם שיבואו", הוא צועק לנו. "תבואו לתמוך בהתיישבות, עכשיו, בחג הפסח, יש גם מזג-אוויר יפה לטיולים". -"אתה על אדמה פרטית, אתה יודע את זה?" אנחנו צועקים לו בחזרה. -"אז תביאו משטרה", הוא עונה. -"מחכים להם שיגיעו", אנחנו מעדכנים אותו. אבל כבר שעה שאנחנו מחכים, ואף אחד לא בא.

עוד זמן עובר. המתנחל מזמין אותנו לבוא אליו לאכול. אנחנו מסרבים ב"נימוס": קודם שייצא מהשטח ויפסיק לעבור את העבירה שהוא עובר, ואז שיזמין אותנו לאכול. "אחד החברים פה דתי", אני צועק לו, "הוא אומר שהוא לא יכול לאכול אצלך כל עוד אתה ככה מחלל ככה את השם של היהדות". אבל, כמו שאומרים ביידיש, "אז הוא אמר". אחרי עוד עשרים דקות המתנחל מתחיל לעלות במעלה הוואדי. השמש כבר שוקעת, והעדר של המתנחל ממשיך לאכול את היבול של השכן של החאג', עוד מישהו שגר ביטא ולא נמצא כדי להגן על האדמה שלו. נהיה קר ואנחנו מחליטים להתקפל. החאג'ה אפתה לחם טרי לארוחת ערב. המשטרה עוד לא הגיעה, ושכחתי לבקש מספר אירוע בזמן השיחה הראשונית. אמרתי לעצמי שאני אקח מהשוטר כשהוא יגיע לשטח. אבל בסוף הוא לא הגיע, וחסך את כל הבלגן. בלי מספר האירוע אי אפשר להתלונן שהם לא הגיעו. גול עצמי, מה שנקרא.

מים גנובים ימתקו. אנחנו משאירים את המתנחל להמשיך לאכול את היבול של כבשת הרש. "זאת היהדות?" אני שואל את החבר הדתי, "לחיות מעמלם של אחרים, להפקיר את מי שאינם בני 'דת הנצח' ולהתיר את רכושם הפרטי לכל יהודי שיש לו רצון לקחת אותו?" אבל זו כמובן שאלה רטורית. יש מי שחושבים שזו היהדות ויש מי שחושבים שהחובה היהודית היא להתנגד לזה. ובסוף שני הצדדים נפגשים בשדה של החאג'.

   • ד"ר נח בנינגה הוא חוקר שואה במכון לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית ופעיל זכויות אדם בדרום הר חברון
‍