דמוקרטיות מתות לאט אבל קורסות בחטף

אנדרי קרזנובסקי, פעיל זכויות אדם, פירסם במרשתת סרטון שבו הוא מצולם בהצמידו מדבקה של דגל פלסטין במקום שבו יש גלעד לזכרו של קצין שנפל בקרב ב-7 באוקטובר. ביום חמישי (12.12.24), בחלוף שבועיים ולאחר שהמדבקה הוסרה, הוא נעצר בידי שוטרי חרש בבית קפה בתל אביב בחשד להתנהגות שעלולה להפר את שלום הציבור והשחתת פני מקרקעין. משטרת ישראל ביקשה בבית משפט השלום באשקלון להאריך את מעצרו בחמישה ימים. השופטת סירבה להיענות לבקשה ואף מתחה ביקורת על המשטרה. אפשר ללא קושי שלא להסכים עם מעשהו של אנדרי אך פעולת המשטרה היא המדליקה אור אדום.

ואכן, השופטת סבין כהן הבהירה כי "הבעת דעה היא הבעת דעה, יש להתייחס אליה ככזו. זוהי מהותה של דמוקרטיה וזהו מהותו של חופש ביטוי". אין לנתק את מהלכי המשטרה הללו מסחף החקיקה שיוזמת הקואליציה המבקשת לסכור את פיות מתנגדיה ומעשיהם. באותו יום חמישי אישרה  מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית חוק שנועד לאפשר הוצאת צווים מגבילים נגד אזרחים ללא הליך משפטי כמקובל היום. החוק עבר למרות התנגדות משרד המשפטים.

החוק, "חוק ההגנה על הציבור מפני אירגוני פשיעה", הוא יוזמה של ח"כים מעוצמה יהודית והבית היהודי והוא עבר ברוב של 32 קולות ללא מתנגדים. גם בתקשורת לא זכה החוק להד משמעותי (עיתון הארץ דן בו במאמר מערכת). אדישות הציבור לחוק, כמו גם מיעוט המשתתפים בהפגנות נגד הממשלה (נגד הפיכה משטרית, די למלחמה בעזה, בעד שחרור החטופים), הם שמאפשרים את המהלכים הללו של השלטון ועד מהרה נמצא עצמנו תחת דיקטטורה.

ואכן, החוק הזה, אחד משורה של חוקים והצעות חוק, שכל תכליתם היא להעצים את יכולת השלטון לחנוק את מרחב החרות של מתנגדיו במגוון עשיר של מהלכים. די לראות את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד ארבעה יורי הזיקוק בקיסריה כדי להבין במה דברים אמורים. זה החל בחקירתם בידי השב"כ כחשודים בניסיון התנקשות בראש הממשלה (למרות שהוא ורעייתו לא היו בקיסריה), המשכו בהארכות המעצר למרות שהארבעה הודו במעשה ושיאו בהאשמתם במעשה טרור. עיניינו הרואות שכבר היום יכול השלטון בעזרת הפרקליטות להתעלל במתנגדיו.

ההליכים הללו מלמדים שאסור להתעלם מן העיתוי ומן האווירה הנוכחיים בשעה שרוצים לבחון את משמעותו של חוק השולל מן האזרח זכויות יסוד משפטיות לטובת הליך מינהלי, שבפועל מאפשר למשטרה לקבל מן הערכאה השיפוטית צווי הגבלה שונים ללא ראיות ומבלי שמושא הצווים יודע במה מאשימים אותו.

החוק קובע שבית המשפט יוכל להוציא צווי הגבלה שיפוטיים לחברים בארגוני פשע על-פי הערכת מסוכנות מודיעינית. בנימוקי הצעת החוק נכתב כי מטרתה לתת למשטרה כלים נוספים במסגרת המאבק בפשיעה בחברה הערבית (קשה לומר שיוזמי החוק ידועים בדאגתם לשלום אזרחיה הערבים של המדינה).

מדובר בממשלה ובכנסת הנתונות לשליטתו הבלעדית של נאשם בפלילים שנלחם בשומרי הסף – היועמ"שית, הפרקליטות ובתי המשפט - לאחר שהמשטרה כבר נכנעה ונפלה בידי השר לביטחון לאומי. לכן אין זה מפתיע שמאמר המערכת של הארץ טוען ש"חוקים מסוכנים כאלה בידיה של משטרת בן גביר וממשלת ההפיכה המשטרית לא ישמשו למיגור פשיעה — הם ישמשו לדיכוי אזרחים".

החוק מוגבל כהוראת שעה למשך שנתיים וקובע כי בית המשפט יכול להורות בין היתר על איסור יציאה ממקום מגורים, איסור על קיום קשר עם בני אדם מסוימים, הגבלות על נהיגה, על שימוש באינטרנט ואיסור יציאה מהארץ. בנוסף, בחוק נקבע כי לצורך הוצאת הצווים נדרש אישור מהיועץ המשפטי לממשלה.

אכן פיקוח של בתי משפט וייעוץ משפטי עלול להישמע כצעד מאזן וסביר. אולם זה זמן רב בתי משפט נוטים לשמש חותמת גומי כאשר מידע ביטחוני מוצג בפניהם במעמד צד אחד. גם הייעוץ המשפטי עלול ליפול טרף למלתעות השלטון – החל מפיטוריה של גלי בהרב-מיארה ועד לתוכנית הקורמת עור וגידים להחליף את היועצים הנוכחיים (בעלי ותק של 7 שנים) ביועצים מטעם.

כאמור אין זה החוק היחיד שבכוונת הממשלה לחוקק מתוך כוונה לצמצם את זכויות היסוד של הפרט. בחודש שעבר אישרה הכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק שלפיה קצין משטרה בדרגת ניצב־משנה ומעלה יוכל לבקש אישור מנשיא בית המשפט המחוזי או מסגנו לצו חדירה למחשב אישי או מכשיר סלולרי ובחודש ספטמבר אישרה ועדת הכנסת לביטחון לאומי תקנות המאפשרות למשטרה לבצע מעקב המוני אחר אזרחים ללא פיקוח.

דמוקרטיות מתות לאט אבל קורסות בחטף. לכן קיים הכרח לעצור את התהליכים הללו ואם לא במליאת הכנסת אז ברחוב.