סופ"ש לא רגוע
בבקעת יריחו
הוא נער על סף הבר-מצווה, שעת בוקר שבה בני גילו חובשים את ספסל הלימודים בבית ספרם. שעת בוקר של יום חורפי בבקעת יריחו בפאתי הכפר הפלסטיני ראס אל-עין. אדמת הבקעה, השחונה במרבית חודשי השנה, הצמיחה מרבד ירקרק תודות לימי הגשם הבודדים שפקדו את האזור. זהו יום שבו רועים יוצאים עם עדריהם למרעה. הנער המיר את כיתת הלימוד, את העט או המחשב במקל רועים ובטלפון סלולרי.
העדר שהוא מוליך יחד עם נער בוגר ממנו לא יצא לרעות אלא כדי להתעלל ולהטיל מורא על התושבים הפלסטינים. הנערים יצאו מן המאחז הלא חוקי שהתנחל לפני חודשים אחדים לא הרחק מבתי הכפר. שניהם מוליכים את העדר לעבר מעונותיהם של התושבים המקומיים. הרועים הפלסטינים נושלו מאזורי המרעה שנהגו לפקוד בשנים עברו. עתה עדריהם רועים בתחום הכפר בעוד העדר המתנחלי קרב אל העדר הפלסטיני.
זה הרגע שבו פעילי "מסתכלים" מתייצבים להפריד בין העדרים. הניסיון מלמד שקרבת יתר מזמנת צרות. הנערים מזעיקים את שולחיהם, גם הרבש"ץ של מבואות יריחו צפוי להתייצב בזריזות כהרגלו. הפעילים של "מסתכלים" מטלפנים למוקד שמנהלת המועצה האזורית וגם ולמשטרה.
ובינתיים הנער אינו מרפה. הוא מצמיד את הטלפון הסלולרי לפניה של פעילה כשעל פניו מרוח חיוך מרושע. "אל תתקרב אלי" היא אומרת והוא בשלו. מאוחר יותר, כוחות הבטחון מגיעים. הם קיבלו תלונה שהפעילים מתנכלים לעדר ולרועיו המתנחלים. במקרים מסויימים מעבים את התלונה בטענה של המתנחלים שנגנבו להם כבשים או עיזים. לא אחת, ללא חקירה ובדיקה, השוטרים מעכבים את הפעילים. לא זכור מקרה שבו עוכב מתנחל.
כך מדי יום ביומו, גם בשבת קודש. לא רק בראס אל-עין אלא גם בכפר הפלסטיני השכן מארג'עת. פלישת עדרי המתנחלים היא לאדמות פרטיות השייכות לפלסטינים. הכבשים והעיזים אינן מחפשות מרעה בין הבתים, הן מוכוונות לעבר ערימות מזון הצאן שרכשו הפלסטינים לצרכי עדריהם שיציאתם למרעה מוגבלת.
בשבת שחלפה הגיע הצבא, ארבע חיילות, אחדות מהן רעולות פנים. גם רשב"ץ מבואות יריחו, גבריאל קאליש, התייצב לבוש במדי מג"ב. הוא מנהל שיחה ידידותית עם החיילות ואז אחת מהן פונה לאמיר, פעיל ותיק: "זהו שטח C" היא פוסקת במענה לתלונה לפיה המתנחלים פלשו לאדמה פרטית. "שטח C זה שטח פלסטיני, תלמדי מה אומר הסכם אוסלו" עונה לה אמיר. הוא מבקש ממנה לגרום לכך שהעדר ייצא מהמתחם של הכפר אך לשווא.
"שטח C זה לא שלנו", הוא מסביר לה שוב "זהו שטח פלסטיני הנמצא באחריות ביטחונית ואזרחית של ישראל ותפקיד הצבא, הכוח השולט, על פי אמנת ז'נבה זה לדאוג לביטחון, לכלכלה, לרווחה ולבריאות של התושבים, והתושבים פה הם תושבים פלסטינים", מסביר אמיר לסמ"רית. וכאשר היא לא משתכנעת הוא עובר מן הכלל אל הפרט, אולי כך היא תבין: "אלו הן חצרות של הפלסטינים, זו אדמה פרטית. אם אני אכנס בשטח ישראל לחצר שלך בישראל את תסלקי אותי או תזמיני משטרה."
אך לא רשב"ץ כגבריאל יניח לפעיל זכויות אדם לתת שיעור במוסר ובחוק הבינלאומי לחיילות, שספק אם שמעו על הקו הירוק. "אלה הן חיילות ששומרות עלינו, על עם ישראל, כל הכבוד להן". אמיר עדיין לא סיים: "שטח C אינו נותן זכות למישהו להיכנס לבית של אחר או לתקוף או להרתיע. זה קשור למוסר וכלל לא לשטח C. אני יודע שבחטיבה שלכם לא מלמדים אתכם את זה, אבל שטחי C זה לא סתם. ראש הממשלה של השטח הוא אלוף פיקוד מרכז. זה לא שטח ישראלי בכל מקרה".
אחת החיילות מצאה פתרון, הגיוני יש לומר "תעברו לצד השני של הכביש", היא אומרת לרועה המתנחל, "כאן בין כה וכה אין מרעה". אך הוא לא בא למארג'עת לצרכי מרעה אלא כחלק מתוכנית שנהגתה בחלונות הגבוהים של תנועת ההתנחלות – לסלק את הפלסטינים משטחי C ואחר כך גם משטחי B. אמיר אינו מרפה ומציין שמותר לסרב לפקודה לא חוקית המאפשרת "טיהור אתני" ואז נעורה אחת החיילות "אל תתחצף" היא אומרת לאדם שגילו הוא פי שלושה משלה.
התרחשויות כאלה או דומות להן הן עניין יומיומי בבקעת יריחו. הן לא יגיעו לכותרות כי לא נשפך דם יהודי. מאז 7 באוקטובר גורשו משטחי מחייתם קרוב ל-20 קהילות של רועים פלסטינים. מתברר שהשיטה עובדת אלא שכאן בראס אל-עין ובמארג'עת יש נוכחות של פעילי "מסתכלים" העושה את ההבדל. המטרה היא להיות נוכח שם ולתעד את מעשי ההתנכלות מתוך כוונה להרתיע את העבריינים. נדרשת נוכחות 24/7 אך לא תמיד מצליחים לגייס די מתנדבים. בואו והצטרפו.
