חברות וחברים יקרים,
חלפו מעל 100 ימים מאז השבת השחורה. כולנו שותפים יחד עם כל הציבור לדאגה המדירה שינה לשלום החטופים, לשותפות באבלם של קרובי ההרוגים, לדאגה לעתידם של מפוני העוטף והצפון, ולדאגה לשלום החיילים. אבל יחד עם כל אלה אנחנו גם שייכים לקבוצה קטנה בציבוריות הישראלית, קטנה מדי, שמודעת לנעשה בצד השני של הגבעה וכואבת את כאבם ומצוקתם של הפלסטינים בעזה וגם בגדה המערבית. לכן אנחנו קוראים להפסקת אש, להחזרת החטופים, להחלפת הממשלה ולכניסה לתהליך מדיני.
מעבר לדאגה לגורל האנשים ולשותפות בכאב, כולנו גם חסרי מנוח לגבי השאלה לאן כל זה הולך. יש ביננו תמימות דעים לאן נכון לשאוף. כולנו היינו רוצים שהמלחמה תסתיים מהר ככל האפשר ויוחזרו החטופים ולאחר מכן יתחיל תהליך שיקום המלווה בהסדרה מדינית, תהליך שמחייב שיתוף פעולה אזורי ובינלאומי ושכולל בתוכו גם את הרשות הפלסטינית. תהליך שבסופו יסתיים הכיבוש ויסתיים הסכסוך. כל זה נגזר מהחזון של "מסתכלים".
הבעייה שעם הממשלה הנוכחית אין שום סיכוי שתהליך כזה יתחיל, הממשלה האסונית הזו מובילה אותנו לכיוון ההפוך, המשך המלחמה עד אין קץ ואף הרחבתה לזירות נוספות, כשה"אופק המדיני" שלה הוא ההזייה המשיחית של שלטון היהודים על הפלסטינים לנצח.
רוב הציבור רוצה בהפלתה של הממשלה, גם אם הנימוקים לכך שונים מהנימוקים שאנחנו מציבים בראש סדר העדיפויות. רבים מהמתנגדים לממשלה מנמקים זאת בנימוקים שאינם קשורים לכיבוש, בכל זאת נכון לשתף איתם פעולה בכדי להפיל את הממשלה ולהחליפה בממשלה שפויה.
נכון לשתף פעולה אבל לא לוותר על הדגל שאנחנו מניפים. אנחנו צופים שגל ההתנגדות לממשלה רק בראשיתו, לא רחוק היום שהוא יהפוך לצונאמי, כשזה יקרה אנחנו צריכים להיות שם, לחזק את הזרם אבל גם לנתב אותו לכיוון הרצוי לנו, לגרום לאנשים להסתכל לכיבוש בעיניים ולהבין שזו סיבת הסיבות לאסון, ובלי פתרונו אין עתיד למדינה הזו.
כך עשינו בימי המחאה שלפני 7.10 והתחלנו לקצור פירות. זו הדרך הנכונה גם עכשיו. לצורך כך אנחנו צריכים לרכז את מאמצינו בהתקרבות ובהדברות עם הציבור הכללי – כי רק אם נסחוף חלקים ניכרים ממנו לעמדותינו נוכל להשפיע. זוהי המדיניות שהחלטנו לפעול לאורה.
לאחר שהבהרנו זאת נעבור לדיווח קצר על הפעילות:
ראשית נעדכן שהצוות המוביל נמצא בתהליך של בחינה ארגונית וגם של שינוי פרסונאלי. רונית ושאול עזבו את הצוות המוביל מסיבותיהם, כולנו מודים להם על תרומתם הגדולה ל"מסתכלים" ובטוחים שימשיכו לתרום. בקרוב יצטרפו לצוות חברים נוספים (חברי הצוות הנוכחי הם אייל, ענת, מרים, דורון, גיא, סיגל, עודד ומרטין). הבחינה והארגון מחדש מתבצעים בסיוע של נירית ודני דניאלי כיועצים, בקרוב נעדכן לגבי תוצאותיו.
בתחום המחאה בארץ חזרנו לאירועים השבועיים הקבועים של המאהל בימי חמישי וההשתתפות בהפגנות במוצאי שבת. משבוע לשבוע אנחנו גדלים ומכילים יותר אנשים, נעשה זאת ברוח המדיניות שתוארה בראשית הטקסט. כמו כן אנחנו משתתפים ביוזמות של ארגונים אחרים במסגרת הכללית של "הגוש נגד הכיבוש" לצורך כך הפקנו כרזות ובאנרים שהטקסטים עליהם הוסכמו בסקר שכלל את כל חברי קבוצות הווטס אפ.
גם הפעילות בפלסטין התייצבה מחדש. אנחנו מלווים שלוש קהילות, תוך שילוב של ליווי רועים ונוכחות מגינה. גל הגירושים של ראשית המלחמה נעצר בינתיים באזור "שלנו", למרות שהמוטיבציה והמעשים העבריניים של המתנחבלים באזור כמו גם בשאר האזורים ממשיכים ביתר שאת. אנחנו מקווים שהקהילות הללו יישארו במקומם ותחול בהם מידה מסויימת של רגיעה. זאת לצד המשך פעולה מול גופים בין לאומיים ומול תקשורת במאמץ לבלום את אלימות המתנחלים.
צוות המדיה ממשיך בפעילותו האינטנסיבית, בקידום המסרים שסוכם עליהם. כך גם האתר. הצוות נמצא בתהליך שינוי, נעדכן על כך בהמשך.
אנחנו מנסים לחדש את הפעילות השבועית בזעאתרה בימי שישי, עד כה ללא הצלחה בשל מיעוט מתנדבים. ננסה להבין מה גורם להסתייגות ולרתיעה מחידוש הפעילות החשובה הזו ואנחנו מקווים כן לחדש אותה בקרוב.
נעשים מאמצים לבנות ארכיון מסודר, וכן ממשיך המאמץ הבין לאומי. נרחיב על כך במכתבים הבאים.
כמו תמיד אנחנו זקוקים למתנדבים שבהם הכל תלוי. גם לפעילות השוטפת וגם להירתמות לתפקידים וללקיחת אחריות. בשל הארגון מחדש נפנה בקרוב לאנשים ונבקש שייקחו עליהם מטלות ואחריות, נקווה להיענותכם.
בברכה ובשותפות,
צוות מסתכלים לכיבוש בעיניים
