מהי חירות?

ערב חג ה"חירות"  

נסעתי למקום, שבו חירות היא ליהודים בלבד.

אחה"צ, עוד רגע חג. מתנחלי המאחז הלא חוקי מקיפים את הכפר הפלסטיני הוותיק. ממערב - בסמוך לבתים שמטפסים על צלע ההר - נער מתנחל עם עדר של כבשים; מצפון - בסמוך לבתים שנושקים לוואדי - 3 מתנחלים בוגרים עם עדר גמלים ובתווך הצר - אנחנו – שני פעילי זכויות אדם, והתושבים, שנצמדים אל קירות הבתים, מביטים מפוחדים פעם מערבה פעם צפונה - מהיכן תפתח הרעה?

שגרה.

החג מתקרב ורועי הגמלים עוברים בין הבתים, בחצרות, פותחים מיכלית מים פרטית (כל טיפה היא זהב, כי למקומיים כבר כמעט ואסור להגיע אל המעיין שעל שמו נקרא הכפר), מניסים ילדים אל תוך הבתים, מונעים את יציאת הרועים והצאן. עיניים מפוחדות מציצות מחרכים, עיזים וכבשים מובהלות בחזרה אל הדיר - היום שוב לא יצאו לרעות ויאלצו לאכול את מעט האוכל היקר שנקנה מחוסר ברירה. הרי אם יצאו, וחלילה יהיה עימות, מי שיעצר, הם האנשים שאל בתיהם פלשו ואת רכושם בזזו.

שגרה.

שלושה טלפונים למוקד הבקעה. תשלחי מיקום, תשלחי תמונה. שעה עוברת ועוד אחת. הקטין עם הכבשים התרחק וכבר לא צריך להסתכל מערבה. מזל. אבל רועי הגמלים התרבו, הם כבר ארבעה. צמודים אלינו, מאיימים, מתקרבים, מקיפים אותנו, פולשים למרחב האישי ואחד גם שולח יד ונוגע. שעתיים לתוך האירוע מגיע טנדר צבאי, חיבוקים בין המתנחל הראשי לחיילות, מה שלומך כפרה? אבל רגע גבירתי החיילת, הם הסיגו גבול, יש תמונות. בחוסר עניין היא מסתכלת. אה. בואו נסגור את האירוע. ערב חג, תעשו טובה. והם עושים טובה ומתרחקים, סוף סוף.

סתם יום של חול. יום של חג. מה זה חשוב?

זו השגרה של הכפר הקטן - התנכלויות, הפחדות, הרס וגניבה של רכוש, אלימות פיזית. גם כלפי פעילים ישראלים. המטרה - דחיקת רגלי התושבים אל מחוץ לאדמתם - טיהור אתני - וההתנהלות כולה בחסות הצבא והמשטרה - הסחבקים - שברצותם, ירחיקו בחיבוק תומך, וברצותם, יתעלמו ובכלל לא יגיעו.

שעה אחרי זה, בדרך הביתה, לישראל, ירח מלא עולה מעל בקעת הירדן. יהודים בבתיהם מרימים כוס חירות, חלקם מזכירים (ובצדק) את החירות הגזולה של 59 א.נשים, שהופקרו על ידי מדינתם לסבל אין קץ ולמוות בשבי האויב האכזר. אבל רק מתי מעט מהם מבינים, שהחירות היחידה שנותרה בנו, היא החירות להתפשט מהאנושיות ומכל כללי המוסר. החירות לגזול את חירותם של אחרים. החירות להכביד את ליבנו ולהכניס אל בין המצרים מיליוני בני אדם.

תל אביב. ערב מאוחר. מכבה מנוע ופותחת את דלת המכונית. רעש של מטוס מחזיר אותי באחת אל המציאות המחרידה הנוספת. אל שלילת החירות המוחלטת של עשרות אלפי אנשים, ובהם יותר מ-17,400 ילדים, שמהם נשללה החירות הבסיסית ביותר - החיים, ואל שלילת החירויות של מאות אלפים נוספים לאכול, לשתות, לישון, להיות תחת קורת גג, לאהוב ולהיות נאהב.

די!