זה "פוסט" שחיכה הרבה זמן להיכתב. כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי. פוסט עצוב, מאוכזב, אישי מאוד.
מבחן אכזרי עברנו, רבים מאיתנו, מאז ה-7 באוקטובר.
אני מתכוון לאלה שבשבילם נאורות, חמלה, אמפתיה, הכלה, שוויון, כבוד האדם וחירותו – היו ערכים יקרים וחשובים. אותם ערכים שחשבנו שהם הבסיס לחיינו, שהיינו מוכנים להילחם למענם.
עד ה-7 באוקטובר נדמה היה שרבים חלקו את החזון הזה. שותפים שלי לדרך, לעשייה, לתקווה.
לפתע פתאום, הכול השתנה ואז איום קיומי – על החיים עצמם, על הביטחון במי שאמור להגן עלינו.
זוועות שנחשפו אל מול עינינו – לא בסרט, לא בעדות של ניצולי שואה, אלא במציאות.
הרוע המוחלט – פנים מול פנים, שדים מן הגיהינום שעשו מעשים שלא האמנו שיכולים לקרות אל מול עינינו.
אכזבה ונבגדות – כל כך קיווינו שהפלסטינים הם שותפים לתהליכים חיוביים, ולפתע נראה שלא – בתמונות רואים אותם שמחים לאידנו, לכאבינו, מחלקים סוכריות.
האיום, המראות, הרוע והאכזבה הובילו ל"התפכחות". נטישה של אותם ערכים יקרים.
יש מי שהפכו את הערכים הללו לסלקטיביים: "מעכשיו אני דואג רק לקבוצה שלי."
יש מי שהכריזו: "מה-7 באוקטובר, הכול השתנה".
ומשפטים כמו: "עדיף שג'באליה תיחרב מאשר היישוב שלי", "נשטח, נהרוס, והעולם כבר ישקם."
ולאחרונה – "הגירה מרצון של רוב העזתים – רעיון שצריך לבחון אותו ברצינות."
ואם אתעקש, חלקם יסכימו להפטיר "באמת עצוב לנו על ילדים שמתים". ואפילו "אם יש חייל שעשה פשע מלחמה, שייענש בכל החומרה". והם חושבים שאם הם אומרים את זה - אז הם ניקו את מצפונם. זה שתמך בשיטוח עזה "כי אין ברירה". זה שקיבל חיסול אנשים אקראיים בתירוץ של חשד קטנטן ("ושימותו הרבה פלסטינים, רק לא חייל שלנו"). זה שלא שאל שאלות לגבי "נזק אגבי", למרות העדויות של חיילים ומפקדים שעשו וצפו ב"נזק אגבי" גם כשזה לא היה נדרש.
ולפתע כל החברה הישראלית נמדדת דרך עיניים ביטחוניות. ולכן הערבים הם איום. ולכן החרדים הם פרזיטים שלא מוכנים להתגייס (הי, פעם הסתפקנו בדרישה שיעשו שירות אזרחי משמעותי, זוכרים?). בשם "ביחד ננצח", "המתפכחים" שמו קו ברור בינם לבין הערבים והחרדים. וכמובן קו ברור בין המתפכחים לבין אלה שלא התפכחו, שכעת נקראים "סססמול קיצוני" רק כי לא השתנו. אלה הם "תומכי הפלסטינים" בדרך להיקרא גייס חמישי.
ואמנם, אני, מה לעשות, מאלה שלא "התפכחו", נשארתי תמים שמאמין ב"טוב לכולם", גם כשזה קשה להשגה.
אני מאמין בחמלה כלפי ילדים חסרי בית בג'באליה.
אני מאמין באמפתיה לאם בחאן-יונס, שאינה מצליחה להאכיל את ילדיה.
אני מאמין בהכלה של התסכול והכעס של מי שרואה את התנאים שבהם חיים "אדוני הארץ", המתנחלים, ממש ליד הכפר שלו
וכמובן, אני מאמין בשוויון – לכולם.
ברור שאני מאמין בחמלה ובאמפתיה גם לילדים, אימהות ועניים יהודים בישראל. כן, גם וגם. מוזר שצריך להדגיש את זה, כנראה בשביל "המתפכחים" שאצלם זה "או או."
ונשארתי מאמין בצעדים בוני אמון, לא בהכרח "ויתורים", גם כשמנהיגי הצד השני רחוקים מכך מאוד. פעם לא הייתי צריך להסביר את זה לאלה שכעת "התפכחו."
נשארתי מאמין בצעדים שמאפשרים לאנשים לצמוח, משני הצדדים, כי יכולת צמיחה ואמון גורמים לתקווה. כי גדיעת הסיכוי לצמיחה וחוסר אמון גורמים לייאוש. "ללמד לקח את הצד השני" לא עובד על פלסטינים כמו שהוא לא עובד עלינו. פעם זה היה ברור לאלה שכעת "התפכחו."
מצטער, שם נשארתי. מאחור.
אני לא לגמרי "תמים". אני רואה בחברה היהודית-ישראלית את התמיכה במפלגה הפשיסטית של סמוטריץ' ובן-גביר – 20-25 אחוז. אני רואה את מחנה "המתפכחים", שעסוקים בשיח סף-פשיסטי על חשיבות ספרטה, על הפיכת השירות בצבא לחזות הכול, על ההגנה על הצבא ששיטח כשבעים אחוז מהבתים של שני מיליון איש. ניתן להעריך את המחנה הזה בכ-40 אחוז, אולי יותר. 72 אחוז, כך אמר הסקר מהימים האחרונים, מקבלים את תוכנית טראמפ לטרנספר. ואני מניח שבצד הפלסטיני זה לא שונה. סביר שאולי גרוע יותר, לא כי זו "המנטליות" שלהם, אלא כי זה מה שיוצא מייאוש עמוק של עשרות רבות של שנים. כן, גם אצלנו. מאוד מובן איך זה קורה ששתי החברות האלה עומדות זו מול זו וממשיכות לחסל את העתיד זו של זו – לפחות מאה שנה קדימה.
מי שמקווה לנס שישנה זאת, צריך לזכור שאנחנו לא מכירים בהיסטוריה ניסים כאלה בלי שלפניהם הייתה מלחמה קשה ועקובה מדם, או קריסה כלכלית איומה, או נזק אחר משמעותי. אסון גדול – שלאחריו, דרך נס, הייתה התאוששות, חלקית מאוד, מהמשבר שנראה לא פתיר. וזה, בתרחיש האופטימי ביותר, עוד לפנינו.
אמנם, קשה להיות מופתעים מהתפיסות והמעשים של היהודים-הישראלים וגם קשה להיות מופתעים מהתפיסות והמעשים של הפלסטינים. הדינמיקה ההרסנית ההדדית היא מובנת בהחלט. למעשה שני העמים הם כמו כל העמים, האמריקאים, הגרמנים, היפנים, העיראקים, האיטלקים, הרואנדים והקונגולזים, כשהם נבחנים על ידי ההיסטוריה. בשנתיים האחרונות הבנתי ממש מקרוב איך עם מאבד את שפיותו.
אבל האכזבה העמוקה באמת שלי היא במקום אחר. במקום שבו בעצם, כן "התפכחתי.""
התפכחתי להבין שאיבדתי חלק גדול מהחברים והשותפים לדרך. חלק גדול מאלה שהחזיקו בדגלי רב-תרבותיות, דיאלוג ושותפות, דיברו על גוונים, דיברו בשבחי המורכבות וההכלה, והתאמצו להבין את מה שבליבם של מדוכאים מכל הצדדים ומכל הסוגים. הם אפילו האמינו ב"טוב לכולם". והם כבר לא שם - איבדו את הדרך הזו. חברים ושותפים שנכשלו במבחן האכזרי של ה-7 באוקטובר והפכו להיות אנשים אחרים. כן, בתמימותי קיוויתי שכל שותפיי לדרך לא יצטרפו לרוב שני העמים, יעמדו במבחן האכזרי, ולא "יתפכחו". טעיתי.
לעתים אומרים לי שלא נורא, זה יירגע, "הם יתקררו", יתרחב לבבם, ושאנשים אלה יחזרו למוטב. אבל זה לא משנה, כי המבחן האכזרי היה לגמרי מעשי. הנזקים כבר נעשו. הדעות של "המתפכחים", חברים ושותפים, הפכו למעשים שבגללם מתו כל כך הרבה שלא היו צריכים למות, אפילו לא כנזק אגבי. שבגללם רעבו ונפגעו כל כך הרבה ילדים שלא היו צריכים להיפגע. שבגללם קהילות רועים עניות בגדה נאלצו לברוח מאימת נוער הזוועות ועוזריו. שבגללם עזה במצב שלא ברור איך לשקמה כלל. שבגללם, כהנא לא צדק, אבל ניצח בגדול וחדר לתודעת המיין סטרים הישראלי. שבגללם נקודת המבט של "המתפכחים" יצרה שסע עמוק בינם, הביטחוניסטים-ניציים שמודדים אנשים בתרומתם לביטחון, לבין חרדים וערבים אזרחי המדינה. אגב, השסע בינם לביננו, קבוצת "הלא מתפכחים", לא באמת חשוב – אנו גם כך קבוצה כה שולית בחברה היהודית-ישראלית.
אני נאחז בכם, אתם שלא "התפכחתם", בכל פוסט שאתם כותבים, בכל תגובה שלכם שאני צד במקרה בדקות הבודדות שלי ביום בפייסבוק. אני מנסה לשאוב מכם תקווה. כל קרן אור מכם מקטינה במעט את הבדידות ואת העצב. תודה לכם, הנותרים מאחור! אבל אתם, אנחנו, מעטים מדי, ורבים מאלה שחשבתי שיהיו איתנו כבר התקדמו הלאה, אל האור המסנוור של "ביחד ננצח."
זו האכזבה העמוקה שלי, והיא מייאשת יותר מכל החלקים הרעים האחרים במציאות סביבנו. כי עבורי היא מבהירה שאין פה תקווה.
