ממשלת בגידה אינה לגיטימית

יש לי הרבה הסתייגויות מן הדרך שבה המחאה פועלת. יש הרבה דברים שנעשים במסגרתה ואני חושבת שמחלישים אותה עצמה ויש בהם בעיה מוסרית. חלקם יפורטו בהמשך הדברים. אף על פי כן אין לי ספק שאני חלק ממנה וחלק מכל תנועת התנגדות לשלטון האימים הבוגדני. ניצחון עליהם הוא תנאי הכרחי, לא מספיק, אבל הכרחי, לאיזושהי תקווה לעתיד.

המסרים מבולבלים מדי. המסר המרכזי שאליו צריכים כל המסרים האחרים להתחבר בעת הזו הוא "ממשלת בגידה אינה לגיטימית" ונגזרתו: חובה להתנגד לה בכל מישור ומישור. יש סתירה, למשל, בין לקרוא "מי שהפקיר חייב להחזיר" – פנייה אל מצפונו הלא קיים של ראש הנחש, מתוך הכרה בסמכותו, לבין הטענה שמדובר בממשלת בגידה שאינה לגיטימית.

אין שבוע שאני לא נמצאת במחאה אחת לפחות למען השבת החטופים כי הם צריכים להיות פה. כי הלב מתפוצץ מאימה כשאני מדמיינת אותם שם. כי חטופים שחזרו אמרו שלראות את ההפגנות הגדולות נתן להם תקווה. כי דה-פקטו השבת החטופים כרוכה בהפסקת אש שתעצור את התוקפנות הישראלית בעזה. כי זו תנועת ההתנגדות שתפסה כאן הכי חזק.

אבל הכיוון צריך להיות אחר. אם עד עכשיו עוד היו למי מאיתנו סימני שאלה בעניין הנאמנויות של השלטון הזה, "קטארגייט" שמה סימן קריאה. הפרת הסכם הפסקת האש השבוע, שהובילה שורדי שבי, שיודעים איך זה נראה שם, לכתוב ציוצי פרידה מאחיהם שנותרו מאחור שמה סימן קריאה על שאלת נכונות הממשלה לעסקה. תמונות של חטופים חוזרים ומספרים כמה מהלכי הממשלה פגעו בהם בשבי שמה סימן קריאה על חוסר רצונו של השלטון. את הקופון על "החזרת חטופים" השטנים האלה כבר גזרו.  

המסר של המחאה להשבת החטופים צריך להתחבר כל הזמן למסר המרכזי. "שלטון האימים הורג את החטופים".

כשהקריאות המרכזיות במחאה נגד הלגיטימיות של השלטון הן תחינות לשלטון, אנחנו בבעיה עצומה.

כך גם עם הקריאות לסיום המלחמה, למרות שזה מקרה שונה מאוד. בעוד שהמחאה בעד השבת החטופים היא אולי הגורם המוביל בהתנגדות הכללית לממשלה כיום, ההתנגדות למלחמה, וספציפית לתוקפנות הישראלית בעזה ובשטחים, היא בשוליים של השוליים של המחאה. זה מצב מזעזע. מחריד. שלטון האימים הסיר מסכות מזמן. ברור ששאיפותיו הן לטיהור אתני והתנחלות בעזה, ושערמות של גופות של עזתים, כולל תינוקות וילדים, מרצפות את השביל עבורו. אין לכך שום קשר לביטחון. זאת אומרת יש קשר הפוך. זאת אומרת בזמן הזה יש קשר אך ורק לפנטזיה הרטובה על בית המקדש השלישי.

ואף על פי כן, גם בתוך שורות המחאה זה מפחיד להגיד מילה על פשעי המלחמה האדירים שמבצעת ישראל בעזה. גם הקריאות מהכיוון היותר שמאלי הן זהירות מאוד. מפחיד. מפחידים השוטרים שרגישים מאוד לקריאות ושלטים כאלו, ומפחידות גם התגובות מבפנים, ממי שהגיונם מצליח ליישב איכשהו קריאה לדמוקרטיות תוך המשך טבח בחפים מפשע שמבצע שלטון שמקיים קשרים עם האויב.

זהו ליקוי מאורות. הקריאות לסיום המלחמה וההכרה בכך שישראל מבצעת פשעי מלחמה חייבים להיות בתוך המחאה ובקול ברור וצלול. וגם כאן, בעת הנוכחית – מתוך הפריזמה של אי הלגיטימיות של הממשלה.

הקריאה המוצדקת לחלוטין של ראשי המחאה להשבתה של המשק, למרי אזרחי, צריכה להיות מלווה באותה רמה של נחרצות בקריאה לסרב לשרת במלחמת המשיחיים. אם מעל הבמות שבים ואומרים

שזו ממשלה לא לגיטימית, איך זה שבשתיקה הבוטה לגבי אופציית הסירוב מכשירים את הפרקטיקה של להרוג ולהיהרג עבורה? זה נרטיב לא הגיוני, זה נרטיב לא לכיד. בצבא הגנה צריך לשרת ולעסוק בפעולות שמקדמות הגנה. לא בפעולות שמערערות את הביטחון והן בגדר פשעים בסדרי גודל איומים. המשיחיים עושים פוגרומים, מבעירים גם את הגדה בגיבוי חיילים. זה מה שיגביר ביטחון? נו באמת. נזכיר, האוחזים בהגה מסייעים לממן את האויב. נזכיר שוב. האוחזים בהגה מסייעים לממן את האויב. ושוב. ושוב.

חוץ מלפסיכופתים, לכולם יש גבול מוסרי. שכל מילואימניק שמקבל צו התייצבות יעצום עיניים וישאל את עצמו מה הגבול שלו. מה צריך לקרות כדי שהוא יגיד לא. גם מי שטוען את הטענה הג'נוסיידית, שאין בעזה חפים מפשע, האם הגבול שלו בכל זאת לא עובר לפני שהוא עוזב את אשתו והילדים כדי לפעול בשירות מתחזקי חמאס?

הפלת הממשלה היא תנאי הכרחי אך לא מספיק. המחאה נגד מנגנון הכיבוש ובעד פתרון מדיני צריכה להתמשך ולהתגבר גם כשתקום כאן ממשלה אחרת. כרגע, הפנים שהיא צריכה לקבל הם של מיקוד המאבק בממשלה הספציפית הזו. קריאה לסירוב לשרת אותה. כי היא כהניסטית ומטרותיה כהניסטיות. האם הדבר מחליש את הקריאה המוסרית הכוללת לסיום הכיבוש? תיאורטית יתכן. בפועל – אם הקריאה הזו תהפוך למרכזית במחאה, השפעתה על ממשלות עתידיות תהיה עצומה. לממשלה חדשה שתתהדר בדמוקרטיות יהיה קשה הרבה יותר לעשות מעשים שעשו ממשלות קודמות, לאחר שמעשים אלו יקבלו סוף סוף את התיוג וההכרה (שחסרו כל כך עד כה) כלא פחות מ"כהניסטיים". כל כך הרבה רעיונות ותובנות חדשות מעצבות את התודעה הציבורית מתוך שדה המחאה. זו בין היתר הזדמנות שאסור לפספס.

יש מי שלא יכולים להשתתף במחאה. פצועים בבית חולים לא יכולים לצאת להפגנות. אמהות יחידניות לילדים קטנים לא יכולות לצאת להפגנות. ועוד ועוד. המילים הבאות לא מיועדות למי שבאמת לא יכולים. אבל מי שליבם עם המאבק ויכולות ויכולים, ולו קצת, ולא עושים - מה עובר לכם בראש? מה, לעזאזל, עובר לכם בראש? שאתם "לא טיפוסים של הפגנות"? שתי הקשישות בנות 80 פלוס

שהסבירו לי אתמול שהריח של הבואש זה מהן, הן יותר "טיפוסים של הפגנות" מכם? מהנכדים שלהן שעדיין חצי קצת מחוקים מהטריפ של מסיבת פורים שבוע שעבר?

באותן השעות שעשרות אלפים הגיעו לירושלים צלופת הרוח והגשמים ימים ברציפות, עוצרים בגופם את הפאשיזם התקיימה השקה תל אביבית של רומן חדש. גם הופעה אינטימית עם גיטרה באיזה פאב ירושלמי. הזמינו אותי אליהן בהתרגשות בפוסטים סכריניים. תגידו, אתם מנסים לחבל במחאה? בן גביר משלם לכם? מה קורה אתכם? בגללכם הקשישות האלה חוטפות בואש. באשמתכם. זה משחק של מספרים. תבואו ואז הן לא יחטפו בואש.

אתם משקיעים כל כך הרבה בילדים. אתם הורים טובים. האם אתם לא נלחמים על העתיד של הילדים שלכם? האם אתם מפקירים אותם לחיים שינוהלו בידי קיצוניים דתיים. במקרה שיזכו לחיות, הילדים שלכם. זה ממש לא בטוח. אולי הם יבלו חלק ניכר מחייהם בכלא,

הילדים שלכם. נגיד כי אהבו אדם שהמשטר לא אישר.

בדחילו ורחימו אני מספרת בעבודה שאני לוקחת ימי חופש ככה בפתאומיות כי צו מצפוני מורה לי שזה מה שאני צריכה לעשות עכשיו. מסבירה שזה גם למען עתידו של מקום העבודה, שבסבירות גבוהה יתאיין בתיאוקרטיה שתקום כאן עוד שניה וחצי. מקבלים את זה. אבל רק מעטים יגידו "מה את מסבירה בכלל? ברור. כולנו איתך שם ברחובות. זה הרגע האחרון." איך זה שאני נדרשת לאפולוגטיקה? כמה שזה בודד. ומופקר. ומוזר.

וההצגה של ההימנעות כפרגמטיקה אידאולוגית. "הפגנות לא עוזרות". תשמעו, לאף מפגין בהיסטוריה כנראה לא הייתה אשליה שהוא יצא לרחוב והדיקטטור תאב הכוח יגיד "הו. נולי ושבי יצאו לרחוב ולכן אפנה את מקומי". התהליכים הם תמיד עקיפים יותר. אך ממשיים. והצטברו כאן מספיק ראיות ליכולת של לחץ ציבורי לעכב, לכל הפחות, תהליכים פאשיסטיים. אז די עם זה. ברגע הקריטי הזה בהיסטוריה. באמת די כבר.

השבוע עולות ועולים שוב לירושלים. דמיינו שאתם שופטי בג"ץ, ולא משנה מה דעתכם עליהם, דמיינו שאתם צריכים להכריע האם בליץ פיטורי חוקרי פרשת הבגידה ושומרי הסף חוקי או לא. דמיינו שאתם נדרשים להחלטה הזו במצב שכל העם יושב בהשקות ורואה חתונמי, לעומת מצב שבו יש מיליון איש ברחובות שצועקים - על הפקרת החטופים, על פשעי המלחמה, על שוד כספי הציבור, על אובדן הביטחון האישי וקריאותיהם מתחברות לקול אחד: "ממשלת הבגידה! ממשלת הבגידה! ממשלת הבגידה!". אם בדמיונכם אתם מדמיינים ולו צל צלו של הבדל בהרגשה – לפחות את השבוע הקרוב אל תנרמלו. אחר כך כבר לא יהיה אפשר להפגין. גם לא כשיחטפו את הילדים שלכם. גם לא כשיכניסו את הקולגות שלכם לבתי מעצר. גם לא כשהפאב של ההופעות האינטימיות יוסב לבית כנסת. בחייאת.