רק הסדר מדיני יסיים את המלחמה וגם יחזיר את החטופים

תמונת המצב העגומה בפתחה של 2025 היא שממשלת המחדל והזדון תמלא את ימיה והבחירות יתקיימו ב-2026, ב-27 באוקטובר, בתקווה שהן אכן יתקיימו. 15 חודשים חלפו מאז השבת השחורה של 7 באוקטובר וככל שהדברים נראים עתה הציבור שוחר הדמוקרטיה מתקשה ויתקשה להציב חלופה לימין הפאשיסטי-משיחי.

ראשי מפלגות האופוזיציה, לפיד, גנץ וליברמן, כמו גם תנועת אחים לנשק, מסרבים גם עתה להירתם למאבק ללא פשרות נגד ההפיכה המשפטית שצוברת תאוצה, וזאת כאשר אין חולק על כך שנתניהו מסרב לשים קץ למלחמה. הפרשנות המקובלת היא שהוא עושה כן בשל רצונו לשמר את הקואליציה וכדי למנוע הקמתה של  ועדת חקירה אך אין להתעלם מכך שנתניהו יודע שכל עוד מתנהלת המלחמה תנועת המחאה ומפלגות האופוזיציה אינם מעזים, כאמור,  לצאת נגד ממשלתו במישרין. בהופעותיהם הציבוריות הם משלמים מס שפתיים, תובעים להגיע להסכם לשחרור החטופים ודי להם בכך. זורמים עם הסקרים.

התמונה המצטיירת על המסכים של ערוצי התקשורת המרכזיים מבהירה שהשיקול המנחה אותם הוא רייטינג ובמילים אחרות: הימנעות מהרגזתו של קהל הצרכנים. לכן הם מעדיפים להימנע מניתוח ביקורתי וחסר פניות של המצב הצבאי והמדיני. לדעת קברניטיה של התקשורת הבאתן של עובדות אמת על המתחולל בעזה ירחיקו ממנה את הצופים. במקביל, הם משמרים את צרכני המדיה באמצעות הבאתם של סיפורי גבורה ומורשת מתובלים במעיין של דמעות.

ההנחה היא שהם משקפים לכאורה את עמדות הציבור אך למעשה הם יוצרים אותן. הקונספציה ששלטה כאן לפני 7 באוקטובר, שתחילתה ב"אין עם מי לדבר" והמשכה ב"לא כדאי לסיים את הסכסוך אלא לנהלו", שרירה וקיימת גם עתה. לכך נוספה ההשקפה שחייבים למחוק את החמאס והיא אינה רק נחלת הממשלה אלא גם של חלק נכבד מהאופוזיציה.

לצד התכחשות הציבור ומנהיגיו לצורך ולסיכוי להגיע לפתרון שיאפשר דו-קיום בשלום ביו שני העמים בולטת מגמת ההשתלטות של הזרם המשיחי-פאשיסטי על המרחב הציבורי. אם נגדיר את מקדמיו - הרבנים, ח"כים, כאלה המציגים עצמם עיתונאים וקציני צבא בכירים -  כחדורי "אידאולוגיה", הרי חלק נכבד מהמון הנוהה אחריהם אינו מתעמק בכאלה אלא מסתפק בתביעה לנקמה.

החידלון של האופוזיציה ושל הזרם המרכזי של תנועת המחאה מאפשר מהלכים כוחניים נוגדי זכויות אדם בשטחים הכבושים ובעזה, אך לא רק שם. התמוססותו של הקו הירוק ניכרת בהיבטים נרחבים ודי לראות את אופי פעילות משטרת בן-גביר והפרקליטות מול מתנגדי הממשלה. דמוקרטיה זה כבר לא כאן.

דוגמה לכך הם ההליכים המשפטיים נגד ארבעה יורי שני הזיקוקים בקיסריה. זה החל בחקירתם בידי השב"כ כחשודים בניסיון התנקשות בראש הממשלה (למרות שהוא ורעייתו לא היו בקיסריה), המשכו בהארכות המעצר למרות שהארבעה הודו במעשה ושיאו בהאשמתם במעשה טרור. עינינו הרואות שכבר היום יכול השלטון בעזרת הפרקליטות להתעלל במתנגדיו.

רק מאות ספורות של מפגינים ניצבו מול חומות בית המעצר קישון כדי לעודד את הרביעיה וכדי למחות על אופי מעצרם והארכתו. והיכן היו לפיד וגנץ? הם מיהרו להגיב עוד בטרם נעצרו חשודים שמא יואשמו בידי "מכונת הרעל" בתמיכה במעשה ההפגנה (המיותר). יאיר לפיד שחרר הודעה ולפיה הוא "מצפה מהמשטרה למצוא את האשמים ולמצות איתם את כל חומרת הדין". יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ תרם גם הוא את חלקו: "ירי פצצות התאורה על בית ראש הממשלה, הוא דבר חמור ואני מגנה אותו בכל תוקף".

שוחרי הדמוקרטיה – וחשוב להזכיר שוב ושוב ש"אין דמוקרטיה עם כיבוש" – אינם יכולים להתעלם מן המתרחש. כאשר 4 שופטי העליון אינם פוסלים תיקון לחוק המאפשר לשר לביטחון לאומי, העבריין בן-גביר, לקבוע את מדיניות החקירות של המשטרה, ברור ש"המבצר" נמצא על סף מפולת לאחר שהמשטרה נכנעה ללא תנאי.

מדי יום או ערב משתוללים מתנחלים ברחבי הגדה הכבושה. בעבר הם לא היססו לתקוף פיסית פלסטינים. עתה הם אינם חוששים להכות פעילי זכויות אדם ובהם חברי "מסתכלים לכיבוש בעיניים". הם עושים שאת ביודעם שהצבא והמשטרה לא ינקפו אצבע. וראוי לחזור ולומר – מה שמתחיל שם זולג במהרה לכאן, לרחוב עזה בירושלים או לרחוב קפלן בתל אביב.

איבחן את הדברים גיא הירשפלד, ממייסדי "מסתכלים" שאמר בטקס שבו הוענק לו פרס על שמו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ: "אנחנו חייבים לשנות גישה ולהבין ולהפנים שהכריזו עלינו ועל הערכים שלנו מלחמה ואותי לימדו שבמלחמה כמו במלחמה. אנחנו מגיעים לנקודה בה כל אזרח ישראלי, יהודי או מערביי 48, יצטרך לבחור אם הוא שייך לחבורה של בן גביר, סמוטריץ, לוין, גולדקנוף ועוד כמה טהורי גזע פשיסטים, או להבין שאנחנו צריכים לבנות פה משהו חדש ואמיתי, של שותפות יהודית ערבית. ואמנם אני לא נביא, אבל אני עדיין מאמין שרוב הציבור הוא לא מהזן היודונאצי".

לכן, כדי שהמהלך להרס הדמוקרטיה לא יושלם, חובה על שוחריה  להתגייס כבר עתה למאבק ללא פשרות. אל לציבור להמתין לסיומה של המלחמה ואין להסתפק בהפגנות לשחרור החטופים. המערכה לסילוקה של כנופיית נתניהו צריכה להיות לאורך כל החזית ולכן חובה על האחים לנשק, בנט, לפיד, אייזנקוט ויאיר גולן לסלק את חששותיהם מ"מכונת הרעל" ומסקרי דעת הקהל ולהציע חלופה אמיתית לרוח המלחמה שממשיכה לנשב בערוצי השידור.

הם היו חייבים לומר בפה מלא שרק יוזמת שלום, הכרה בישות פלסטינית וחלוקת הארץ בין שני העמים תמנע את קעקוע הדמוקרטיה וגם תחזיר את החטופים. אך זאת היא תקוות שווא. כאשר לפיד ופמלייתו הגיעו לביקור ברחוב קפלן וראש האופוזיציה ראה את הדוכן של "מסתכלים לכיבוש בעיניים" הוא עשה מעקף משמעותי, שמא מישהו יצלם אותו ליד שלט "די לכיבוש".

כאשר מחלקים את הציבור על פי השקפותיו הפוליטיות נהוג להציב מול הימין את השמאל-מרכז. זאת טעות אם לא הטעיה. הימין הלאומי-ליברלי של מנחם בגין נעשה תחת נתניהו לימין לאומני-פאשיסטי והמרכז תפס את משבצת הימין "הפטריוטי". השמאל חייב להבין שזאת מלכודת ללא מוצא. עליו להתנתק ממה שמכונה המרכז. עליו להצהיר ללא חשש על עמדותיו ובחזיתן האמירה ולפיה הסיכוי הרב ביותר להביא להחזרתם של החטופים הוא באמצעות הסדר מדיני. נכונות לצעוד יחדיו, שכם אל שכם, של שוחרי השלום, הדמוקרטיה והשוויון, יהודים וערבים, שווה 25 מנדטים לפחות.