בשבוע שעבר עצרה פעילה לזכויות אדם בשולי הדרך בצפון הבקעה. במשך דקות רבות תיעדה במצלמת הנייד שלה פעולה עבריינית, שהתבצעה לאור השמש העזה. אמצע היום, על אם דרך ראשית בשטח הכבוש, וחבורת מתנחלים שודדת מחקלאים פלסטינים את פרותיהם.
בסרטון הסבלני שצילמה נטע בן-פורת, גלויים לעין כל המשתתפים באירוע המתנהל בהילוך איטי יעיל: המתנחלים, הפלסטינים והקבוצה השלישית של השחקנים במחזה: חיילי הצבא הישראלי. תפקידה של הקבוצה הזאת לאפשר את השוד ללא תקלות. הנשק שלהם מבטיח שהפלסטינים לא יתנגדו.
וכך, המתנחלים מעבירים את הפרות בדחיפות וקריאות זירוז מן המשאית הפלסטינית אל עגלות מכלאה שמחוברות לטנדרים. והטנדרים מתרחקים לדרכם עם הרכוש החי השדוד.
זהו מחזה שקט, חשוף, נינוח כמו שיגרה מובנת מאליה. אין בו רגע של התלבטות, של היסוס, של רתיעה או פחד. אפילו העובדה שנטע מצלמת את ההתרחשות לא מטרידה את העוסקים במלאכת הביזה.
בושה? מבוכה? כיבוד ערכי התורה? או לפחות חוקי המדינה הכובשת? לא שם, לא על הכביש המתנחלי. לא שם, הרחק מעיני התקשורת העיוורת והציבור הממאן לראות. שם, באור הלא מתפשר, מתקיים בעוז רק העוול הנורא כלפי בני אדם כבושים. הנה, תראו, הם אפילו לא מתנגדים לגניבת הפרות שלהם. הרי הם ממלאים בשתיקה את תפקידם הכנוע מול רובי החיילים.
