מתנחלים מחוות הרועים הסמוכה לחירבת א-טאוויל הקימו ״מאחזון״ ליד ביתו של ע'. הם הטרידו את משפחתו ביום ובלילה ודרשו ממנה לעזוב. למרות הנוכחות המגינה ע׳ נכנע ונטש את הבית. לא היתה לו ברירה אל מול החץ שזוכה לתימוכין ממשלתי גלוי ובוטה.
תושבי חירבת א-טוויל, סמוך לעקרבה שבשומרון, מתגוררים כולם על קרקע פלסטינית פרטית. הם סובלים כבר יותר משנה מהפרעה לרעייה ולעיבוד השטחים החקלאיים שברשותם מצד מתיישבים מחוות הרועים הסמוכות, ובעיקר מ"החווה של נועם ג'קסון". בחודשים האחרונים ההצקה הולכת ומסלימה. ביום שני 13 אפריל הגעתי עם חבריי ב"מסתכלים לכיבוש בעיניים" למשמרת הנוכחות המגינה בביתו של ע'. ערב קודם התמקמו סמוך לביתו ששה מתנחלים מהחווה ובהם בוגרים חמושים ברובים וגם ילדים שנראים בני פחות מ-12. הם הגיעו בלוויית עדר עזים והניחו בסיס ל"מאחזון" זמני אותו הם מתחזקים מאז באצטלה של "רעייה" על "אדמת מדינה".
בלילה הטרידו המתיישבים החדשים את משפחתו של ע' בשנתה, באמצעות רעש והארה בפנסים לתוך הבית. בבוקר הם פלשו לבית, איימו על המשפחה ודרשו ממנה להתפנות בתוך 24 שעות. המשטרה, שנקראה על ידינו למקום שוב ושוב, סירבה לאורך כל היום לסייע. הצבא, שהגיע לזמן קצר בערב, לא נקט גם הוא צעד כלשהו להסרת האיום. כשהבין ע' למחרת שהמתיישבים שהתנחלו סמוך לביתו אינם מתכוונים לחדול מההצקות, הוא החליט לנטוש אותו.
סילוקו של ע' איננו אירוע בודד. מאז הקמת ה"מאחזון" אנחנו עדים לפלישה יומיומית לחצרות ובתים, גניבות, שוד, וניתוק כבלי חשמל וצינורות מים. פעולות אלה מגבירות כמובן את הלחץ על תושבי חירבת א-טוויל שכל אחד ואחד מהם ספג איומים אישיים של פגיעה פיזית אם לא יסתלק מצד תושבי החווה. מנגנון העקירה המופעל היום בחירבת א-טוויל מוכר לנו מקהילות פלסטיניות אחרות שליווינו לפני עקירתן ובהן מע'יר א-דיר, מעארג'את, וראס עין אל-עוג'ה: בתוך כל אחת מהן הוקם בשלב כלשהו מאחזון על אדמת מדינה כבסיס להצקה אינטנסיבית במיוחד במטרה אחת ברורה: להשיג במהירות גירוש של פלסטינים מבתיהם ומהקרקע המשמשת אותם ברשות.
מאמצי הגירוש המתגברים בא-טוויל הם חלק מיישומו של פרויקט "חוות הרועים" שמקדמת הממשלה בגדה. הגירוש הוא-הוא המשימה שהמדינה מטילה על מתיישבי החוות, ולכן ספק אם ניתן לבלום אותו כל עוד החוות החדשות עומדות על מכונן. האם וכיצד ניתן למנוע את המשך הגירוש ולהחזיר למקומן את הקהילות הפלסטיניות שגורשו?
בדיון הציבורי שאלה זו ממוסגרת בדרך כלל כשאלה של הטיפול הנדרש באלימות. מזווית זו ניתן לכאורה לשאוב עידוד מהעובדה שהגינויים בתקשורת ובזירה הפוליטית ל"טרור" של המתנחלים הולכים ומתרחבים, לאחרונה ניתן לשמוע אותם גם מדוברי השלטון. אלא שהוקעת אלימות, שהיא חשובה בפני עצמה, ממקדת את תשומת הלב בפעולה של הטרוריסטים הקיצוניים ביותר, ודוחקת לשוליים את הגירוש עצמו, שהוא שורש הבעיה. יתר על כן, הגירוש מתבצע פעמים רבות ביתר יעילות בידי התושבים של חוות הרועים דווקא כאשר האלימות שלהם מרוסנת. כאשר הפגיעה הפיזית הישירה המלווה את ההצקה לתושבים הפלסטינים היא מתונה, קל יותר למשטרה ולצבא לסייע לעקירת הפלסטינים מבתיהם, אם באמצעות חוסר התערבות, ואם בהתנכלות משלימה.
אם נעביר את מוקד המבט שלנו לעקירה במקום לאלימות, ו"נסתכל לגירוש בעיניים", נראה את אירועי ההטרדה והאיום בחירבת א-טוויל בפרספקטיבה רחבה יותר. לפי התיאור של "איגוד החוות" שהוקם בשנת 2024 מטרתן אינה רק "לשמור על אדמות הלאום" אלא גם "להבטיח אחיזה יהודית רצופה במרחב". לפי אותו תיאור "ישנו צורך שעולה מגורמים בכירים בצבא ובמדינה להקים עוד עשרות חוות חדשות שישמרו על מאות אלפי דונמים נוספים". תיאור זה נתמך בדברים של אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט שאמר לא מכבר ש-150 החוות שהוקמו בתיאום עם הצבא מסייעות לו ב"מניעת התפשטות בנייה לא חוקית" וב"מלחמה בטרור".
חשוב להתעכב על זה לרגע. ישראל, שהיא מדינה ריבונית השולטת בגדה המערבית הכבושה באמצעות הצבא, שולחת באופן רשמי אזרחים יהודים לפקח על הנתינים הפלסטינים. גם אם מטרת הפיקוח האזרחי המופקד בידיהם היא "לשמור על הקרקע" או "למנוע טרור", בפועל הוא משמש לסילוק פלסטינים מקרקע שהם מעבדים ברשות ומבתים שבהם הם רשאים להתגורר על פי הדין. במבט היסטורי זהו דפוס חדש בתולדות התיישבות היהודית בארץ.
המשמעות מרחיקת הלכת של הפקדת הסילוק מהקרקע של פלסטינים בידי אזרחים מתבהרת כשמתחילים לחשוב מה נדרש כדי להחזיר את הגלגל לאחור. הרמטכ"ל הבהיר לאחרונה בקבינט שלשם הקמת חוות תידרש תוספת משמעותית ל-21 הגדודים העוסקים בשמירה על ביטחון היהודים בגדה, וכי השינוי עלול לגרום לצבא "לקרוס לתוך עצמו". על רקע המחויבות הגדולה של מתיישבי החוות למשימת הגירוש שלשמה הם עלו על הקרקע, קשה לראות כיצד כוחות הביטחון יוכלו להתמודד עם משימה חדשה לגמרי של ריסון ההצקות נגד פלסטינים מצד המתיישבים בכל אחת מהן.
התביעה הציבורית של מי שמתנגד לגירוש צריכה איפוא להשתנות: במקום פיקוח והשגחה מצד המדינה על "אלימות" מצד המתיישבים ב"חוות הרועים" שהן בפועל "חוות מגרשים", יש לדרוש את ביטול הפרויקט כולו, כלומר החזרת הסטטוס קוו למצב שקדם להקמתן. בלי מהלך כזה, שכמובן איננו פשוט, נראה שעקירת הפלסטינים מבתיהם תימשך תחת כל ממשלה שתקום.
• ד"ר דניאל דה מלאך, פעיל מסתכלים לכיבוש בעיניים, הוא סוציולוג היסטורי העוסק בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ,
• המאמר פורסם במקור ב"המקום הכי חם בגיהנום"
