"הגיע הזמן שנבין את
המציאות בה אנחנו חיים
ונגן על עצמנו ועל האני
מאמין שלנו"

"הגיע הזמן שנבין את המציאות בה אנחנו חיים ונגן על עצמנו ועל האני מאמין שלנו"

בדבריו בטקס שבו הוענק לו פרס ליבוביץ' על מאבקו רב השנים בכיבוש קרא גיא הירשפלד לשוחרי מדינה דמוקרטית ושיוויונית "לחשוב במונחים של מרי אזרחי למען הדמוקרטיה; הגיע הרגע לשים את הערכים והאידיאלים בצד, בין השאר כי הצד השני צוחק עלינו ורואה בזה (די בצדק) חולשה. הכלל היחיד שצריך להיות לנו הוא התנגדות בלתי-אלימה".

גיא הירשפלד נואם בקבלת פרס ישעיהו ליבוביץ'
24
December
2024
December 24, 2024

בטקס שהתקיים אמש (23.12.24) באולם צוותא בתל אביב הוענק פרס ישעיהו ליבוביץ' לגיא הירשפלד ולנסרין מונקוס. את הפרס מעניקה מדי שנה בשנה תנועת "יש גבול" על פעילות ציבורית למאבק בכיבוש ולחתירה מתמדת לשלום ברוח משנתו של פרופ' ליבוביץ. גיא הירשפלד ממייסדי "מסתכלים לכיבוש בעיניים", זכה בפרס על מאבקו רב השנים בכיבוש. נסרין מורקוס קיבלה את הפרס על פעילותה החברתית המתקדמת לקירוב לבבות.

בשנת 1988 כתב פרופ' ישעיהו ליבוביץ': "אם ימשך המצב הקיים (מילת המפתח היא: 'אם'), תהיה החוליגניזציה – או שמא אף יהיה עלינו לומר: הנאציפיקציה – של העם והחברה בישראל, בלתי נמנעת". בדברים שנשא בטקס ציין גיא הירשפלד שאת השלב הראשון של הנבואה של פרופ' ליבוביץ לא הצלחנו לעצור. לדבריו "הפאשיזם ותורת טוהר הגזע היהודי כבר מזמן שולטים פה. ולצד הכיבוש, שהוא מבחינתנו אם כל החטאים, הפערים והקיטוב בחברה הישראלית כבר הגיעו לסף רתיחה".

הירשפלד איזכר את דבריו של פרופ' לייבוביץ׳, "שבדרכו העדינה אמר שצריך להקים פלוגות אשר 'ישברו את העצמות' ל'כנופיות הבנדיטים השורצות היום ברחובותינו'". על כך אמר הירשפלד: "אמנם כל חיי התנגדתי לאלימות וגם היום אני מתנגד לאלימות, אבל אני בהחלט חושב שהגיע הזמן שנבין את המציאות בה אנחנו חיים ונגן על עצמנו ועל האני מאמין״ שלנו".

להלן דבריו המלאים של גיא הירשפלד:

ערב טוב,

נתחיל בכמה נשימות להרגעה, כי ממש לא מרגיש פה נוח. ומכיוון שאני אמור לדבר פה רבע שעה, אז יש לי מספיק זמן לספר על הפעם הראשונה בה הגעתי לצוותא ואיך זה נגמר.

נולדתי וגדלתי בירושלים, עד שבסוף חטיבת הביניים אף בית ספר נורמלי לא הסכים לקבל אותי. זה קרה בין השאר כי כנער בן 15, הגעתי בוקר אחד שיכור במקצת לבית ספר. זה היה אחרי משמרת לילה במאהל לזכר אמיל גרינצוויג, שנרצח באותה שבת מקוללת בפברואר של שנת 83. אני חושב שזה שבר אותם סופית והם החליטו להעיף אותי. לא יודע איך ולמה, אבל מייד אחרי זה, Out of nowhere החלטתי לעבור לקיבוץ כילד חוץ. הצלחתי להחזיק עוד שנה במוסד החינוכי בקעת כינרות, ואז נפרדו דרכינו ועברתי למגמת רפתנות.

ואז, היה המפגש השנתי של חיילים וחיילות של תנועת הקיבוץ הארצי. היום כמובן הייתי מוכן לשלם את המחיר וסביר להניח שהייתי מסרב לשרת, אבל גם אז, אי שם בימיי האינתיפאדה הראשונה, לא הסכמתי לקחת חלק בפשעי הכיבוש, שיחסית להיום נראו כמו קייטנה. הקיצר, באותו ערב כולנו הוזמנו לראות את אופרת הרוק ״מאמי״ פה בצוותא (ולצעירים שביניכם, ״מאמי״ שנכתבה ב 1986, העמידה מולנו מראה מטלטלת של הבּיצה הישראלית הזאת של כיבוש, מיליטריזם, וגזענות. האמת היא שלא בדיוק זוכר איך הערב ההוא נגמר, אבל כנראה שאחרי 2-3 בקבוקי וודקה לא היינו הכי מנומסים ונחמדים. מה שבטוח, כבר אז היה לי קשה עם המציאות שמאמי שיקפה. מאמי נכנסה לי ללב ונשארה איתי מאז, ובהחלט היתה רגע מכונן בחיי. אז לחשוב שמאז עברו כבר למעלה משלושים שנה ואחריהן, עצוב להגיד, אבל מאמי נשארה רלוונטית היום אולי יותר מתמיד.

מן הסתם היו כמה וכמה אירועים, מקרים ואנשים שהביאו אותי למעמד הזה הערב. כנראה שיש גם כמה דברים קטנים באישיות שלי שבגללם אני פה. אבל קודם כל, אני פה בזכות האנשים הטובים שהחליטו לוותר על אזור הנוחות, לקום לפנות בוקר, או לחזור אחרי השקיעה ולעמוד 24/7 מול הרוע של טהורי הגזע. זה לא נהייה קל מיום ליום, אבל זה הדבר הנכון לעשות. אז תודה לכולכם ואני יודע שלא פעם וגם לא פעמיים זה לא קל ופשוט איתי, ובאמת תודה לכל השותפים לדרך.

אבל כל זה לא היה קורה מלכתחילה לולא אותו יום שישי בשנת 2009 שבו חזרתי לרחובות. זה היה בהפגנה בשייח ג’ראח, הפגנה שבה מצאתי את עצמי תוך 2 דקות בשורה הראשונה מתעמת עם שורה של יסמ”ניקים מכוסי פנים. זה לקח לרועי (הקמב”ץ של הירושלמים) עוד 2-3 דקות לתפוס אותי, להעיף אותי ולהסביר לי שהוא לא רוצה לראות אותי פה יותר. מסתבר, ובראייה לאחור אני יכול גם להבין אותם, שהם חשבו שאני שתול או פרובוקטור או סתם חמום מוח. בוש נכלם ונעלב מצאתי את עצמי נעמד לי בצד נשען על גדר הבטיחות שצמודה לבית של אל-כורדי (למיטב זכרוני), עד שהגיע מי שנהפך להיות מורי ורבי בתחום האקטיביזם, עזרא נאווי, שהתנדב לבדוק מי זה הדפוק הזה. השאר זה כבר באמת היסטוריה, אבל כנראה שהמפגש הזה והחיבור של שני האנאלפביתים והווחשים עבד נהדר אל מול האינטליגנטים של תעאיוש. תכלס, עזרא ואני היינו שובבים ועשינו לא מעט שטויות, אבל גם עשינו עבודה לא רעה, והאמת היא שאני מרגיש שאני פה היום גם בשמו, כי אם נהיה כנים עם עצמנו, אז המערכת לא ספרה אותו ולדעתי גם הזניחה אותו.

וכדי לסיים את פרק התודות, אז תודה לכל מי שהגיע הערב, תודה לחברי וועדת הפרס, ברכות לנסרין מורקוס על זכייתה בפרס ותודה אחרונה היא לאמא שלי לבנות שלי וליעל, שבסופו של דבר הן משלמות את המחיר האמיתי על הפעילות שלי.

* * *

מזה 15 שנה אני מלווה קהילות רועים פלסטיניות בשטחים הכבושים וכמו שכבר נאמר, זה לא נהיה קל מיום ליום; לא לנו הפעילים, ובטח ובטח לא לקהילות הרועים הפלסטיניות. באופן חלקי, חווינו יחד איתן את ההחמרה, ההתעללות והסבל לאורך השנים, בעיקר כאשר זה האיץ בתקופת ״ממשלת השינוי״ ועבר לטורבו עם הקמתה של ממשלת הדמים הזו והשבת השחורה באוקטובר שנה שעברה. ראינו והיינו עם קהילות רועים שגורשו מביתן, קהילות שלמות של זקנים נשים, ילדים, שנאלצו לאסוף את מעט הציוד שיש להם ולברוח מפני אדוני הארץ טהורי הגזע וסייעני הטרור במדים, שאת ההתדרדרות המוסרית שלהם כולנו ראינו בשנים האחרונות (הכיבוש לא היה מוסרי מעולם, אבל כבר אמר איש חכם בעבר שהכל יחסי). אנחנו גם רואים כל הזמן את מאות אלפי הדונמים שעברו ועוברים טיהור אתני ונוקו מלא-יהודים.

וגם היום אנחנו, פעילי מסתכלים לכיבוש בעיניים, וקבוצות אקטיביסטיות נוספות, מלווים בנוכחות מגינה של 24/7 קהילות רועים, שמותקפות על ידי חבורות של טרור יהודי בתחומי מועצה אזורית בקעת הירדן ובשאר השטחים הכבושים, בעזרתם ובחסותם של כל כוחות הכיבוש. זה הבסיס לעבודה היום יומית שלנו וכרגיל אתם יותר ממוזמנים להצטרף.

זה גם מזכיר לי את הבושה שאני חש כל פעם ששואלים אותי, בעיקר מחו"ל, כמה ישראלים אתם בסיפור הזה? וכל פעם מחדש אני אומר בבושה, שאנחנו מעט מדיי.

עוד דבר, נכון שאני פה בעיקר בגלל הפעילות שלי בקרב קהילות הרועים, אבל היום כמו ב-2020 כאשר חברתי לאמיר השכל בבלפור—ובהקשר זה אני זוכר איך חבריי בשמאל הרדיקלי לא הבינו מה קרה לי ומה פתאום אני הולך לשבת עם הציוניים, תחת הדגל והתקווה—אני עדיין מאמין שבמבחן הזמן, זה היה המעשה הנכון, כי משם צמחה מסתכלים, שהיא ההוכחה הכי טובה לזה. אנחנו הבאנו למחאה בתוך ישראל קול חדש, פחות מנומס ופחות מתפשר שהיה כל כך חסר. וזו עוד הזדמנות להגיד תודה לשותפים לדרך ממסתכלים. והיום כמו אז, אני גם מאמין שהדרך הכי נכונה לעזור לפלסטינים ולסיים את הכיבוש היא להפיל את ממשלת הדמים הזו—רק שהיום המשמעות של זה היא לא רק לעזור לפלסטינים, אלא גם לעזור לעצמנו, ובעצם זה כבר השלב של להציל את עצמנו. הגיע הזמן שנפנים, שאנחנו נמצאים במלחמת קיום, רק שהאויב הוא לא איראן, חמאס או חיזבאללה, כמו שמנסים להפחיד אותנו; האויב הוא פה אצלנו בבית, בדיוק כפי שפרופסור ישעיהו לייבוביץ׳ הזהיר.

קטונתי מלהכיר את כל משנתו של פרופסור לייבוביץ׳, אך אני כן יודע ומכיר את הנבואה שלו לגבי מה שיקרה כאן אם נשלוט על עם אחר וגם את דבריו בנוגע למלחמת אזרחים.

את השלב הראשון של הנבואה שלו כבר עברנו: לא הצלחנו לעצור את התהליך, הפאשיזם ותורת טוהר הגזע היהודי כבר מזמן שולטים פה. ולצד הכיבוש, שהוא מבחינתנו אם כל החטאים, הפערים והקיטוב בחברה הישראלית כבר הגיעו לסף רתיחה, והאיומים שעולים מהצד השני בנוגע למלחמת אזרחים צריכים לגרום לנו להבין שאנחנו כבר בתוכה, או לפחות ממש בפתחה, ואת זה כדאי שנפנים ומהר. אני אישית הייתי מעדיף שלא נגיע לשלב הזה, אבל הם גוררים אותנו לשם. ופה אזכיר שוב את דבריו של לייבוביץ׳, שבדרכו העדינה אמר שצריך להקים פלוגות אשר "ישברו את העצמות" ל"כנופיות הבנדיטים השורצות היום ברחובותינו". אז אמנם כל חיי התנגדתי לאלימות וגם היום אני מתנגד לאלימות, אבל אני בהחלט חושב שהגיע הזמן שנבין את המציאות בה אנחנו חיים ונגן על עצמנו ועל ה״אני מאמין״ שלנו.

כשהמארגנים דיברו איתי על הנאום הזה, הם ביקשו שני דברים: הראשון זה שזה לא יסתיים בחקירת משטרה כמו בטקס הקודם, ושלא אנצל את הבמה כדי לסגור את כל החשבונות שיש לי עם מה שאני מגדיר "המערכת".

אז חלקית אני אכבד את שתי הבקשות האלו, אבל כן אבקש מכם לחשוב לרגע מה ישעיהו לייבוביץ׳ היה חושב עלינו, על מחנה השמאל הליברלי, המחנה שבעצם כבר לא קיים. לי יש הרגשה שהוא היה מתבייש בנו והיה מצליף בנו מאמירותיו ומדברי התוכחה שלו. ובנוסף, גם אבקש מאותה ״מערכת״ ומארגוני זכויות אדם, שיתחילו קצת יותר לספור אותנו, הפעילים בשטח. גם ככה אנחנו עושים את העבודה השחורה, אז לפחות שתהיה מעטפת ראויה. ותודו שהייתי עדין.

אנחנו חייבים לשנות גישה ולהבין ולהפנים שהכריזו עלינו ועל הערכים שלנו מלחמה ואותי לימדו שבמלחמה כמו במלחמה. אנחנו מגיעים לנקודה בה כל אזרח ישראלי, יהודי או מערביי 48, יצטרך לבחור אם הוא שייך לחבורה של בן גביר, סמוטריץ, לוין, גולדקנוף ועוד כמה טהורי גזע פשיסטים, או להבין שאנחנו צריכים לבנות פה משהו חדש ואמיתי, של שותפות יהודית ערבית. ואמנם אני לא נביא, אבל אני עדיין מאמין שרוב הציבור הוא לא מהזן היודונאצי. אני עדיין מאמין שרוב הציבור שמיוצג היום על ידי גנץ, אייזנקוט, לפיד, ואפילו חלק מהציבור שבנט מייצג, לא מאמינים בעליונות הגזע כמו הצד השני, ושביום הדין רובם יהיו איתנו.

שנים חיכיתי שנגיע לרגע ההכרעה, והנה הוא אוטוטו מגיע. אנחנו כרגע בשיאו של התהליך, כבר אין מסיכות, והצד השני כבר פתח את כל הקלפים ומצהיר ופועל נמרצות להפיכה של ישראל למדינת אפרטהייד, בעוד שאנחנו, או לפחות חלקנו הגדול, עסוקים בעיקר בלהיות צודקים ולא חכמים.

אז הנה הגיע הרגע שבו יהיה על כל אזרח להחליט אם אנחנו רוצים להיות מדינת ישראל דמוקרטית ושוויונית, או ממלכת יהודה שבסופו של דבר תקרוס אל תוך עצמה, כי בסופו של דבר זאת דרך ללא מוצא. נכון שמתבצע טיהור אתני, רצח עם, הרעבה בעזה ואסור להתעלם מזה. אבל כפי שהיה ב-2020, גם היום הדרך הכי מהירה לתפיסתי לעצור את הזוועות האלו היא להפיל את הממשלה הזו.

אנחנו נמשיך להיות עם קהילות הרועים בשטחים הכבושים, אבל עלינו גם להצטרף לכוחות הדל"בים (דמוקרטיה ליהודים בלבד), שפועלים להפלת ממשלת הדמים, להצטרף אליהם כגוש אמיתי בעל מכנה משותף אחד, והוא סיום הכיבוש. במערכה הזו, והיא כנראה המערכה האחרונה, יש רק שתי אופציות: או שננצח או שנפסיד, והפסד לא בא בחשבון. אני מאמין שננצח, אבל זה יקרה רק אם נקום כבר היום ונצטרף "למלחמה" שהוכרזה נגדנו.

הגיע הזמן שנפסיק להיות מנומסים ונתחיל לחשוב במונחים של מרי אזרחי למען הדמוקרטיה; הגיע הרגע לשים את הערכים והאידיאלים בצד, בין השאר כי הצד השני צוחק עלינו ורואה בזה (די בצדק) חולשה. הכלל היחיד שצריך להיות לנו הוא התנגדות בלתי-אלימה.

ברגעים אלו ממש אנחנו, בעלי תעודות הזהות הכחולות, נמצאים רגע לפני ההכרעה על עתיד המדינה. זה אולי לא נראה ככה, אבל אם נהייה קצת יותר לייבוביצ׳ים, אז בשנה הבאה הטקס ואנחנו נוכל להראות לגמרי אחרת.

אז שוב תודה רבה ונתראה בשנה הבאה. אבל לפני זה, נתראה ברחובות ובשטח.

בחזרה למעלה
נרשמת בהצלחה
משהו השתבש
תוכן עניינים